הספר "אוהל הדוד תום", המספר על סבלותיו של עבד שחור בארצות הברית, היה הרומן הנמכר ביותר במאה ה־19. הוא השפיע מאוד על דעת הקהל נגד העבדות, ולכן אפילו על מלחמת האזרחים האמריקנית. מספרים שכאשר הנשיא אברהם לינקולן פגש בהרייט ביצ'ר סטו, מחברת הספר, אמר לה: "אז את האישה הקטנה שהספר שלה התחיל את המלחמה הגדולה". אך במאה ה־20 החלו שחורים רדיקליים בארצות הברית להשתמש בכינוי "הדוד תום" ככינוי גנאי לשחורים רכי לב ונוחים לבריות, שמשתפים פעולה עם הלבנים. היום הכינוי הזה הרבה פחות אהוד.
אנחנו רוב הזמן זקוקים לסביבה תומכת ולא לסופת רגשות דרמטית. כך גם מול ה'. לא תמיד אנחנו יכולים לחלץ מתוכנו אהבה סוערת או יראה מצמיתה
באופן כללי, היה פיחות גדול במעמדו של התואר "דוד". פעם הוא היה תואר יוקרתי, שסופח אפילו לסמל הלאומי של האמריקנים, "הדוד סם". אני עוד זוכר את הימים שבהם ילדים קראו "דוד" ו"דודה" לכל מבוגר חביב. והיום? לקראת בחירות 2015 הוציאה מרצ סרטון ובו מפזזים נבחריה במסיבה במועדון, ובתגובה רעשה הרשת: "זהבה גלאון רוקדת כמו דודה". לא מעניינים אותי כהוא זה כישורי הריקוד של פוליטיקאֵי ישראל ופוליטיקאיותיו, אבל מהטיעון ההוא למדתי ש"דודה" הוא היום שם גנאי.
אני רוצה לציין היום דווקא את שבחי הדודים. לא דוד מסוים כזה או אחר, אלא את שבחי מוסד הדודאוּת. גם היום כמעט כולם מכבדים את מערכות היחסים שבין הורים לילדיהם, כי מדובר בקשרים מאוד אינטנסיביים מבחינה רגשית, והעידן שלנו מאוהב בגילויים המוקצנים של האהבה. אך במקביל, מערכות יחסים שהן פחות מסעירות נדחקו ממעמדן. באופן כללי, יש כמובן דודים ודודות שמעורבים באופן עמוק בחיי האחיינים, אך בדרך כלל הדודים מביטים קצת מרחוק. הם אוהבים ותומכים, אבל מסוגלים גם לעבור כמה ימים בלי לחשוב על האחיינים שלהם, מה שלא קורה להורים. וזה בסדר גמור. פעם גם למערכות יחסים כאלו היה מקום של כבוד, לפי דרגותיהן השונות. כשם שהורים אינם דודים כך דודים אינם שכנים, אך ילדים כינו כל זר ידידותי בשם "דוד". הכינוי הזה הפך סמל למערכת הרחבה של מבוגרים תומכים, שאמורה לעטוף כל ילד בחברה בריאה. ילדים צריכים לא רק את האהבה העזה של הוריהם אלא גם את האהדה והאמון של מעגלים רחבים יותר. המשפחה המורחבת הייתה פעם מוערכת מאוד, כשם שהקהילה הייתה נערצת, ומאותה סיבה: כי אדם צריך סביבו מעגלי תמיכה אוהדים, מעבר למשפחתו המצומצמת.
הסוציולוג האמריקני ג'יימס קולמן כתב בשנות השמונים על המושג "הון חברתי", שהוא מצבור האמון ההדדי שעומד בבסיס החברה והקהילה. כדי להדגים את המושג הזה סיפר על חברים שעלו מדטרויט לירושלים. הם סיפרו לו בתדהמה שבישראל הילדים הקטנים יכולים לנסוע לבדם בתחבורה ציבורית בדרך לבית הספר, כי הם והוריהם יודעים שאם ייתקלו בצרה – המבוגרים שסביבם יסייעו להם. זו חברה של "דודים", במובן הרחב של המילה, שהיא נכס אמיתי לכל חבריה.
אנחנו יודעים שראשי התיבות של "אלול" הן "אני לדודי ודודי לי". בהקשר התנ"כי, בשיר השירים, "דוד" הוא אהוב רומנטי. אך אטול לעצמי את החירות הפרשנית לבאר את הפסוק גם במשמעות המקובלת בימינו למילה הזו. בעולמנו הרוחני, אנחנו מחפשים בדרך כלל את ההיבטים המסעירים של מערכת היחסים שלנו עם הקדוש ברוך הוא. גם לוח השנה שלנו בנוי כך. בשבוע שחל בו תשעה באב הצביעה הכנסת השנה על עילת הסבירות, ומעטים הצליחו לעמוד בפיתוי לקשור בין ההצבעה הזניחה הזו לבין חורבן הבית. מה לעשות, לוח השנה מציין בעיקר מאורעות דרמטיים של גאולה או חורבן, בעוד החיים עצמם הם בדרך כלל הרבה פחות דרמטיים. אלול הוא זמן מסוג אחר: אין בו גאולה או חורבן, אין בו יום דין או ימי ישועה. בחודש הזה "המלך בשדה", כלומר: יש בימים הללו קצת יותר קרבה אוהדת וגם תובעת מצד א־לוהינו. כשם שבמשפחה ובקהילה אנחנו רוב הזמן זקוקים לסביבה תומכת ולא לסופת רגשות דרמטית, כך חשים רבים מאיתנו גם מול ה'. לא תמיד אנחנו יכולים לחלץ מתוכנו אהבה סוערת או יראה מצמיתה בפני ריבון העולם. רוב הזמן אנחנו חשים אותו כנוכחות תומכת ומחייבת ברקע חיינו. כלומר: כדוד, במובן הטוב ביותר של המילה. חודש אלול הוא ההזדמנות לצמוח מתוך התחושה הבריאה הזו, לקראת ימי הדין, שהם כבר משהו אחר לגמרי. רוב הזמן אני לא חש כבן של מלך, אבל גם להיות אחיין של מלך זה לא מעט.
motzash.navon@gmail.com
