אז נסענו לרומניה. לא המדינה הכי נחשקת על הגלובוס, אבל היי – מספריים לציפורניים עולים שם 5.90. הנה כמה הערות ששמרתי לי על חו"ל, סובייטים ושאר מרעין בישין:
1. טרמינל זה דרעק
פעם ישראלים היו מייחלים לטרמינל. מאיר אריאל כתב עליו שירים. היום הוא נראה יותר כמו מסוף של אגד, ואם נפל בחלקכם לטוס דרך טרמינל 1 אז נו, מה יש לומר, ביום טוב רואים משם את טרמינל 3. גם אם שפר גורלכם לטוס דרך הטרמינל של בני האלים תגלו שגם הוא כבר לא מה שהיה פעם. מהרגע שתרדו במדרון המזבחי לעבר המזרקה (שכמובן לא פועלת) תפגשו בסחלה הישראלי המצוי, שכולל בתוכו הורים עם ילדים עצבנים ומלחמה על מקום. אפילו הטרקלינים עברו עממיזציה. כל מי שיש לו כרטיס אשראי ביזנס, שזה בערך 80 אחוז מהישראלים, יכול להיכנס לשם ולגלות שהם הפכו לחדרי אוכל של קיבוץ. רק הדיילות עדיין לבושות יפה, מנסות בכוח להציל את יתרת האקסקלוסיביות.
הכוכב של נתב"ג מת. ובלואו קוסט כמו בלואו קוסט – הם יעשו הכול להזכיר לך שאת פה רק בזכות יכולת ההתמדה לרפרש כל שעתיים את הצ'ט של טיסות סודיות. כשתתגלגלו עם המזוודה במדרגות שיובילו אתכם לאוטובוס דחוס, תזכרו שאתם כל כך לואו שאינכם ראויים אפילו לשרוול.
במסגרת "מסע ההתפנקויות" שלי אני מסתובבת בחו"ל לא מעט, וברוב המדינות המתקדמות אני רואה אנשים שחיים יותר טוב ממני, עובדים פחות ממני ורגועים הרבה יותר
2. שלום לך אורחת
אין הסבר הגיוני למשיכה של ישראלים לנפוש במדינות סובייטיות לשעבר, מלבד אולי תסביך אדיפלי מוכחש עם מאמא רוסיה. משהו במזרח אירופה עושה לנו את זה, אפילו שהמלפפונים שלהם בגודל של קישואים.
הם, לעומת זאת, פחות מחבבים אותנו. בכניסה לאחת הדירות ששהינו בה חיכתה לנו רשימת שיימינג שהכין בעל הבית, בוגדן שמו, לאורחים שעשו לו נזקים במהלך השהות. שניים מהם ישראלים כמובן.
מאותו רגע, כל מה שעניין אותי הוא להציל את הכבוד הישראלי האבוד. רדפתי אחרי הילדים עם הניקיון, הקפדתי שהכול יהיה מושלם. והכול אכן היה מושלם, חוץ מהרגע שבו שלחתי לו הודעת פרידה דרך גוגל טרנסלייט עם המילים: Hey traitor.
3. פתחו את השער
מה הקטע של אירופים עם שערי ניצחון? מילא צרפת, אני יכולה לנקוב בכמה ניצחונות שמצדיקים שער. אבל מה ההצדקה לשער ניצחון ברומניה, מדינה שרוב הזמן די כבשו לה את הצורה?
אנחנו שחררנו את הר הבית, הבסנו את הפלשתים, מחינו את עמלק ואף יהודי מעולם לא חשב לבנות שער ניצחון בכניסה לירושלים. קצת צניעות חברים, קצת צניעות.
4. חוצלארץ נהדרת
בכל פעם שאני כותבת משהו על יוקר המחיה פה בארץ, מיד נזעקים מטרחנים למיניהם ומדברים על איך שנתב"ג מפוצץ באנשים.
בואו נשים לזה סוף: אין שום דבר מפונק במשפחה ישראלית ממוצעת, שעובדת יותר מדי קשה לאורך כל השנה, משלמת יותר מדי מס לארצה, ואז טסה להתאוורר במדינה עם תיירות קצת יותר מתגמלת ובמחירים יותר שפויים, לרוב בלואו־קוסט. יסלחו לי כל הצדקנים והפטריוטים – סיימתי להתנצל על החו"לים שלי.
ויש לי גם תשובה למתרפקים על הורינו הצנועים שאכלו רק מרגרינה עם לחם ולא הרשו לעצמם לטוס ולאכול במסעדות. זה בערך כמו שסבתא שלי תשאל למה אנחנו נוסעים במכוניות ולא בכרכרות. כל דור חי בהתאם לתקופתו, ואנחנו חיים בהתאם לתקופתנו. חוץ מהעובדה הפשוטה שהם יכלו בקלות לקנות בית בלי משכנתא, לפרנס משפחה רק עם משכורת אחת ויש להם פנסיות תקציביות. אל תדברו איתי על ההורים שלנו, בואו נדבר על אנשים מקבילים אלינו במקומות אחרים על הגלובוס.
במסגרת "מסע ההתפנקויות" שלי אני מסתובבת בחו"ל לא מעט, וברוב המדינות המתקדמות אני רואה אנשים שחיים יותר טוב ממני, עובדים פחות ממני ורגועים הרבה יותר. האנשים האלה חיים בדור שלי, לא בשנות ה־70. גם בדור שלנו מותר לצפות לדברים הבסיסיים האלו שנקראים דירה, רכב זול יותר, שעות פנאי וחופשות מותאמות יותר.
ואולי הסיבה שאנשים טסים ויושבים בבתי קפה נובעת מייאוש. כי מה נשאר להם לתת לילדים, באמת, מה נשאר? דירה לא תהיה להם, ירושה הם יקבלו רק בגיל 70, לפחות יישארו הזיכרונות הנעימים מקיץ צונן וטיסות של wizz. למה העובדה שאני מרשה לעצמי מדי פעם לטוס שוללת את הזכות שלי לבקר את החיים היקרים כאן בארץ? 38 שקל לקילו ענבים נשמע לכם הגיוני? באיזה עולם זה הגיוני? אנחנו חיים במדינה יקרה מדי שמתגמלת אותנו פחות מדי. מותר להגיד את זה, וכן, מותר גם לרכך אחר כך את הבאסה בטיסת לואו קוסט ללרנקה.
rachelm@makorrishon.co.il
