יש לשיזינג אשתי האהובה משפט כזה פשוט ועמום, שהיא אומרת מדי פעם, וכבר בפעם הראשונה ששמעתי אותו, הרגשתי שהמשפט הזה הולך ללוות אותי כל החיים. זה קרה לפני יותר מעשר שנים, כשטיילנו באירופה אחרי החתונה. זה היה טיול ארוך ומורכב ומדהים ומרגש, חלמנו אותו ותכננו אותו במשך הרבה זמן, עברנו בין מדינות למדינות, ישנו בתוך אוהל ירוק באתרי קמפינג נידחים וזולים, ואכלנו אוכל עצוב מקופסאות שימורים שהבאנו מהארץ, כי היינו אז מאוד דתיים. ובאחד הימים בטיול, כשעברנו את הגבול בין הולנד לגרמניה, שיזינג הסתכלה בחלון ואמרה פתאום, "הכול קורה בסוף", ואני הסתכלתי עליה, ואמרתי לה, מה, ושיזינג אמרה, "הכול קורה בסוף. לפני חודשיים בנינו את הטיול הזה, ודיברנו על זה שניסע מהולנד לגרמניה, והנה אנחנו כאן, זה קורה, עכשיו ממש, אתה מבין, הכול קורה בסוף". זה אולי נשמע טיפשי כשאני כותב את זה ככה. אבל שיזינג צודקת. החיים כל הזמן קורים, זוגות מתחתנים, ילדים נולדים, חלומות מתגשמים, הורים נפטרים, פוליטיקאים נכשלים, חברות מתפוררות, אקסיות שולחות הודעות בלילות, הכול קורה בסוף, הכול קורה בסוף! ככה זה, ככה החיים.
והנה מילים שלא האמנתי שאי פעם אכתוב. חיה בתי האהובה עולה לכיתה א'. לפני שש וחצי שנים יצאנו מבית החולים איכילוב עם תינוקת קטנטנה ששקלה קצת פחות משני קילו. היו לה עיניים נוצצות, וידיים מתוקות, ולב פועם, וכשהיא נולדה החיים שלנו התמלאו בחסד ובאור. אבל החיים עפים קדימה, והכול קורה בסוף, התינוקת הקטנה והמרגשת שלנו למדה ללכת ולדבר ולצחוק ולאהוב, היא עברה מפעוטון לגן, ומגן טרום לגן חובה, היא צלחה מגפה עולמית, ומעבר של ארבע דירות בתל־אביב, ומפה לשם, בדרך נס, באורח פלא, בדרך חסד, היא עולה לכיתה א'. חיה עולה לכיתה א', אתם קולטים, השם ישמור.
בימים האחרונים אני קורא את המיילים שמגיעים ממנהלת בית הספר, אני קורא אותם בידיים רועדות ובלב חרד, קורא ומצטמרר, קורא ומתייפח. יש משהו כל כך אלים ואכזרי במעבר הזה, מהעולם המתוק והפשוט של הגן לכיתות הפלורסצנטיות הסגורות והנוקשות של בית הספר. אני מדמיין את חיה הקטנה מתיישבת על כיסא קטן מול שולחן אפור וחלקלק, אני מדמיין אותה בהפסקות, יושבת ומשחקת עם חברות, אני מדמיין אותה אוכלת את הכריכים שלה, אני מדמיין אותה הולכת לבד לשירותים, אני מדמיין אותה לומדת לקרוא, אוף אני לא יכול לשאת את הדבר הזה, איך היא תשרוד את המעבר הזה, איך אני אשרוד אותו, איך זה שהכול קורה בסוף, ולמה אני מרגיש שהלב שלי קורס לתוך עצמו.
(אמא שלי לא אוהבת שאני כותב דברים כואבים על הילדות שלי בעיתון, אבל האמת היא שהזיכרונות שלי מכיתה א' בבית הספר בשכונת גילה בירושלים, הם זיכרונות קשים ועצובים. למחנכת שלי קראו רחל, או נאוה, נראה לי רחל, אהבתי אותה, ואהבתי ללמוד, עד היום אני אוהב ללמוד, אבל הייתי ילד חלש וקטן וממושקף ועצוב ומובס. הילדים הרעים שהיו איתי בכיתה דרסו אותי. שנאתי אותם כל כך. אני זוכר את השמות שלהם, אני זוכר את הפנים שלהם, אני זוכר את התחושות הקשות שהיו לי בשנים הרעות ההן, אני זוכר את הבושה והבדידות, את הניכור ואת הגעגועים הביתה. בכיתה ג' היה לי חבר שקראו לו שחר נגארי. אהבתי אותו כל כך. היה לו בית יפה עם גינה גדולה וכלב ענקי וטוב לב. זה הזיכרון החיובי הראשון שלי מ"בית הספר". בכיתה ד' עברתי לבית ספר חדש, ובראתי את עצמי מאפס. הורדתי את המשקפיים, ונכנסתי לחוג כדורסל, ומצאתי חברים חדשים שעטפו אותי בחסד רך, והאמת היא שהם עוטפים אותי עד היום. אני יודע שכל ילד והסיפור שלו, וכל ילדה והמסע שלה. אבל המחשבה שחיה תעבור בבית הספר משהו שקרוב, אפילו קצת, למה שאני עברתי כשהייתי ילד, שוברת לי את הלב. לא שיש משהו רע בלב שבור, גם לב שבור הוא לב. ובכל זאת, כבר שבועות ארוכים שאני מתפלל שימיה הראשונים של חיה בבית הספר החדש שלה, יהיו רכים יותר, ויפים יותר, מהימים הקשים והמרים שעברו עליי בבית הספר בגילה).
החיים תמיד פועמים וזורמים, אבל יש לפעמים שהם פועמים קצת יותר. והרגע הזה הוא רגע כזה. חיה נכנסת עכשיו למציאות חדשה, בכיתה חדשה, בבית ספר חדש, יש לה תיק גדול, וקלמר נפוח, ומחברות עם שורות, ועפרונות חדים. היא צועדת ונכנסת לכיתה א', והיד שלה אוחזת בידי, והלב הקטן שלה גורר איתו את הלב שלי לאותה הכיתה, לאותו בית הספר, לאותם השיעורים, לאותם החיים. זו המתנה הנפלאה והאיומה שמעניקה לי ההורות, היא מעירה בי את הילד הקטן שהתבגר והקריח ומאלצת אותי לחיות את החיים מחדש, לכאוב אותם ולשמוח בהם, בכאב ובחסד, עם כל המשברים והגלים. הכול קורה בסוף, אי אפשר להתרגל לזה, אי אפשר לתפוס את זה, אי אפשר לשמור את הדמעות באישונים. השנים חולפות ועפות, ופתאום ראש חודש ספטמבר, החצבים צומחים, הלילות מתקררים, הלבבות נרפים, חיה שלי האהובה שלי עולה לכיתה א', וזה היום הראשון שלה בלימודים. איזה פחד, איזה חסד, איזו אימה, איזו שמחה, איזו אהבה השם ישמור, הלוואי אמן שיהיה לה רך שם, הלוואי אמן שיהיה לה טוב שם, ואיך הכול קורה בסוף, הכול קורה בסוף! מי היה מאמין.
