בישיבת חמדת התלמוד (שם בדוי) למדו הרבה בחורים תושבי חו״ל. מקום שני אחרי ישיבת מיר בבית ישראל. מה שהיה מגניב במיוחד בישיבת חמדת התלמוד הוא שקיבוץ הגלויות היה מגוון ביותר. הייתה קבוצת בחורים יחסית גדולה מאנטוורפן, ועוד קבוצה נחמדה מאנגליה (לונדון ומנצ׳סטר) וקבוצה של הולנדים וכמה בני דודים מווינה ושלושה בחורים מציריך והאחים קלאורה מרומא וכמובן, אינספור ארגנטינאים וברזילאים ומקסיקנים ואמריקנים מניו־יורק ומניו־ג׳רזי. והיה גם שעיה ביק, הבחור היחידי שהתגורר באוסטרליה הרחוקה.
לקראת סוף בין הזמנים היה שעיה אורז את כל החיים שלו בשלוש מזוודות גדולות וההורים שלו היו מלווים אותו לשדה התעופה ואמא שלו הייתה נותנת לו נשיקה על הלחי ומושיטה לו שקית עם כל מיני ממתקים ודליקטסים אוסטרליים כשרים, כאלה שאין בישראל, ואבא שלו היה טופח לו על הגב ואומר לו את המשפט הקבוע, שעיה, השטייגען של ארץ ישראל הוא שטייגען אחר! אל תבייש את הפירמה של הביקים! ושעיה היה מחייך ונפרד מההורים שלו בלבביות.
ברגעים שלפני העלייה למטוס, שעיה היה משתעשע בסקרנות ליד מי הגורל יזמן לו לשבת הפעם. עמוק–עמוק בלב הוא קיווה שתשב לידו איזו עלמת חן נאה וחסודה
הטקס הזה היה חוזר על עצמו שלוש פעמים בשנה: בסוף הקיץ לקראת אלול, אחרי החגים לקראת זמן חורף ואחרי פסח לקראת זמן קיץ. שעיה כבר מזמן התרגל לאווירה של שדות התעופה. ברזומה שלו עשרות קונקשנים וביקורות דרכונים. הוא כבר הכיר היטב את הדיוטי פרי של כל הטרמינלים ואפשר להגיד שהוא די אהב את זה. כי האווירה של שדה תעופה אף פעם לא נמאסת. יש בה איזו תחושת זמן אחרת. איזה מצב של לקראת. לא פה ולא שם. מעבר לזמן ולמקום. ושעיה, אחרי שהיה שולח את המזוודות הגדולות לדרכן, היה נושם לרווחה ומשוטט קצת עם הטרולי שלו בין החנויות וקונה לעצמו אייס קפה ויושב באיזו פינה ולפעמים לומד קצת מגמרא קומפקטית או סתם שומע מוזיקה באוזניות ובוהה וחושב וחולם ומדמיין ומסתכל על האנשים.
ברגעים שלפני העלייה למטוס היה משתעשע בסקרנות ליד מי הגורל יזמן לו לשבת הפעם. עמוק־עמוק בלב הוא קיווה שתשב לידו איזו עלמת חן נאה וחסודה. כזו שתמצא חן בעיניו והוא ימצא חן בעיניה וככה תעבור הטיסה בשיחה איכותית עם מישהי שאולי, מי יודע, ביום מן הימים יעלה זיווגם יפה, אבל למרבה הצער זה אף פעם לא קרה. פעם ישב לידו בחור צעיר שלמד להיות כומר, ופעם ישב לידו זמר צרפתי עם וסט סגול שהזמין אותו להופעה שלו באיזה מועדון לילה בניס ופעם הוא התיישב ליד וטרינרית שוודית שהראתה לו בפלאפון תמונות של הנכדים שלה ושל הכלבים שלה. היה גם הטיפוס המסתורי ההוא שכל הדרך פתר סודוקו ולא הוציא מילה, ופעם אחת, ממש במזל, שדרגו את שעיה ממחלקת התיירים לביזנס ושם במושב לידו הוא ראה את אמנון יצחק! לא פחות ולא יותר! ושעיה שם לב שבמשך כל הטיסה אמנון יצחק אכל קבוקים ושתה סודה. אבל אף פעם המזל לא האיר לשעיה פנים בעניין הזה של עלמת החן הנכספת.
בקיץ האחרון, שעיה טס מאוסטרליה ללונדון, ובלונדון הוא היה צריך לחכות שלוש וחצי שעות לטיסת ההמשך לישראל. כמנהגו, הוא קנה אייס קפה והתיישב מול החלון. מטוסים המריאו ונחתו ואלול כבר נשף בעורפו כמו בכל בחורי הישיבה בעולם. אז הוא שלף מהטרולי את הספר ״שערי תשובה״ והתחיל לקרוא בו עם העיניים ופתאום, כמו שקורה לכל בחור ישיבה מתישהו, שעיה החליט בנחרצות שהפעם הוא תופס חיזוק אמיתי. הוא הבטיח לעצמו שהאלול הזה הוא משחק אותה. בתפילות בזמן ובכוונה, בשטייגען, בשקיעוּת בלימוד ובכלל, קצת רצינות לא תזיק.
וככה הוא הוריד את הקנייטש ועלה למטוס בגבות מכווצות ויציבה צו״לית כזו. די מהר הוא מצא את המושב שלו ופתח שוב את הספר שלא לכלות חלילה את הזמן בבהייה חסרת תועלת בחלון רגע לפני חודש אלול. אבל אז כעבור כמה דקות, שעיה שם לב לתכונה קלה בסביבת המושב שלו והוא הרים את העיניים וראה בחורה צעירה, בת גילו בערך, מכניסה טרולי לתא המושב שמעליו.והבחורה חייכה אליו בנימוס והתיישבה ממש לידו והיא הייתה התגשמות כל חלומותיו וכל מאווייו וכיסופיו הטהורים. ושעיה התחיל לעשות בינו לבין עצמו איזה לומדעס קטן שיקל עליו את החיזוק שקיבל על עצמו אך לפני רגע וכבר מצא פתח של היתר שהרי מה יותר חזק מרצון השם יתברך שהושיב דווקא לידו את הבחורה הנהדרת הזו? אבל אז, עוד לפני ששעיה הספיק לסיים את המחשבה, ניגש אליו בחור ישיבה גבוה ומרשים במשקפיים אופנתיים, הראה לו כרטיס טיסה ואמר: Sorry, tsadik, this is my seat.
