בשלהי 2017 עלה הסרט "שעה אפלה", שליווה את וינסטון צ'רצ'יל באחת משעותיה הקשות ביותר של בריטניה במלחמת העולם השנייה. זו הייתה הפקה צנועה אך עוצמתית שבמרכזה תהליך קבלת ההחלטות של הדרג המדיני, ללא סצנות הראווה הקלאסיות של סרט מלחמה גדול אך משופעת דרמה, מתח וגאווה לאומית. בסיום הביקורת עליו תהיתי האם גם בקולנוע הישראלי תיתכן הפקה בסגנון דומה על מערכת הישרדות דוגמת מלחמת השחרור. אז אומנם מדובר בהפקה אמריקנית ובמלחמה אחרת, אבל "גולדה" של הבמאי הישראלי זוכה האוסקר גיא נתיב הוא כנראה התשובה הכי טובה שאקבל.
העלילה מלווה את גולדה מאיר (הלן מירן) בימים הגורליים של מלחמת יום כיפור. מול אפשרות של הפסד קטסטרופלי, גולדה מנווטת את דרכה בשדות המוקשים של המטבחון הביטחוני הגברי ושל יחסי החוץ השבריריים עם ארה"ב, ובה בעת נאבקת בחשאי בסרטן שמכלה את גופה.
אך למרות ההבטחה שבכותרת, גולדה אינו מספק את הסחורה כביוגרפיה קולנועית. הקנבס שעליו נפרש הסרט מוגבל מדי, והטיפול בדמות נעשה במשיכות מכחול גסות שנוטות לרוב לקלישאות כמו האישה השברירית למראה שמגלה עצבי ברזל, המנהיגה הקשוחה שידעה להפגין גם רוך אמהי והעולה שסבלה מפוגרומים בארץ מולדתה ושוב לא תיתן ליהודים להסתתר בכניעה. התסריט גם מעדיף להסתפק בעובדת זיכויה של גולדה בידי ועדת אגרנט ולא לנבור מספיק במחדלי המלחמה שבגינם מורשתה נותרה מוכתמת בזיכרון הקולקטיבי הלאומי. כך, כאשר כותרת הסיום מסכמת שגולדה הייתה גיבורה בעיני העולם אך שנויה במחלוקת בארצה, החלק הראשון מובן בהחלט, אך השני, המורכב והטעון יותר, נותר ללא טיפול מעמיק דיו.
לעומת זאת, כדרמת מתח מהודקת הסרט עובד נהדר. התסריט מנצל כיאות את הכאוטיות ששררה בפיקוד, את ההיסטריה שזרע משה דיין (רמי הויברגר בתפקיד קריקטורי מדי) ואת סדרת הקרבות הגורליים לאורך המערכה כדי לבנות מתח שגובל ממש באימת יום דין אמיתית ומטלטלת.
נתיב, מודע לתקציב המוגבל ולמסגרת הטלוויזיונית למדי של סרטו, ניסה לשדרג את החוויה הקולנועית באמצעות כמה החלטות שנויות במחלוקת. הראשונה, שזירת סימבוליזם פיוטי שנחווה בעיקר כניסיון כפוי ליצירת מורכבות, והשנייה, הכנסת המולת הקרבות לתוך חדר המצב באמצעות מבע קולנועי אקספרסיבי מאוד שעושה שימוש בעיצוב סאונד רועם ובעבודת מצלמה וירטואוזית. התחבולה הזו דווקא מתגלה כאפקטיבית ביותר בהעלאת מפלסי החרדה של הצופים, אך בהיותה כה פלסטית ומודגשת היא גם נחווית כמניפולטיבית.
האקס פקטור של הסרט הוא נוכחותה של מירן הנפלאה, שגם האיפור הכבד לא מטשטש את יכולותיה הכריזמטיות. אומנם התסריט היה יכול לספק לה עוד קצת בשר לנעוץ בו את שיניה, אך גם כך היא מספקת לא מעט סצנות מרגשות.
גולדה הוא חתיכת אגרוף בבטן הרכה של הצופה הישראלי, באופן שבו הוא שואב אותו לאימת האירוע הטראומטי ביותר בהיסטוריה של המדינה. חבל שאותו צופה לא יוצא מהסרט גם עם התרשמות מעמיקה ומשכנעת יותר מהדמות ההיסטורית שבמרכזו.
גולדה, ארה"ב, אנגליה 2023, בימוי: גיא נתיב 100 דק'
