בשלהי קיץ 2003 ישבנו דבוקים לטלוויזיה בסלון של סבא וסבתא, ולמרות הפצרות ההורים והשעה המאוחרת לא הסכמנו להיכנס לרכב. קילומטרים רבים ושנות אור תרבותיות הפרידו בינינו ובין ניצנים אבל לא יכולנו לכבות את המסך לפני הרגעים הגורליים של גמר "כוכב נולד". לאף אחד לא היה מושג אמיתי מה המשמעות של אותו ערב קיצי וכמה הוא ישפיע על עולם הטלוויזיה והמוזיקה גם שני עשורים קדימה, אבל לכולם היה ברור שזו לא עוד סתם תוכנית אקראית.
כוכב נולד לא הייתה תחרות הזמר הראשונה כאן בישראל, אבל כן הייתה הריאליטי המוזיקלי הראשון. היא הגיעה אלינו כמעט במקרה, ונכנסה מהדלת האחורית כגרסה משודרגת של "לא נפסיק לשיר", שבה מפורסמים ואנשים מהשורה התחרו על זיהוי של שירים מהזמר העברי. העונה הראשונה הייתה תמימה מאוד, החל מהמתמודדים דלי הניסיון שבהחלט לא ידעו לאן ההשתתפות שלהם יכולה להוביל אותם וכלה בהפקה הפשוטה ודלת הכוכבים באולפן הלא גדול של לא נפסיק לשיר. במובן מסוים ההצלחה הפנומנלית של התוכנית תפסה אפילו את אנשי ערוץ 2 לא מוכנים, אבל מהר מאוד הם חיבקו את ההצלחה, שדרגו, מסחרו והמשיכו לרוץ איתה הלאה עשר שנים.
מקלדות רבות נשברו בניסיון לפצח את השאלה מה יש בריאליטי מוזיקה שהצליח לכבוש בכזאת סערה את לב התרבות שלנו. יש בו הזדמנות, סיפור סינדרלה, החברה מהכיתה או הבייביסיטר של השכנים, זו שיש לה קול יפה ושרה תמיד בטקס יום הזיכרון, יום אחד הופכת לשיחת המדינה. זה נוצץ ונגיש בו זמנית. מי לא מייחל לרגע הנכון שבו החלקים הטובים שלו יתגלו לעולם במלא הדרם, מי לא מצפה לנקודה שבה כל הכוכבים שבשמיים יסתדרו במיוחד בשבילו. האפשרות לחצות את הקווים מחיי היומיום הפשוטים אל עבר חיי תהילה וזוהר הפכה קרובה מאי פעם בתוכנית הזו. כשצופים בצעירים המוכשרים והאנונימיים האלה פורצים פתאום לכל סלון, גם מי שיושב על הספה מרגיש קצת יותר בוהק. לא סתם בעונות הבאות שופטי כוכב נולד חצו את הארץ לאורכה ולרוחבה ונדדו בעולם – משביל החומוס בהודו הרחוקה ועד קהילות בארצות הברית הגדולה – כדי למצוא במהלך האודישנים פנים חדשות וקרובות, יהלומים לא מלוטשים שלא היו מגיעים למסך לבד.
חוץ מהמכונה המשומנת שייצרה מדי קיץ לתעשיית המוזיקה כוכבים נופלים יותר או פחות, התוכנית גם השפיעה עמוקות על הפלייליסט המקומי. שירים ותיקים זכו לעדנה, ויצירות חדשות של האמנים המתחרים חדרו ללבו של הקהל גם הרבה אחרי השידור, כמו "כאב של לוחמים" של עידן עמדי, "אמצע הלילה בכפר" של הראל מויאל, "בדיוק כמו פעם" של ישראל בר־און והשיר האלמותי "אמא תביאי לי עוף עם צ’יפס" של האחים אבזירוב מהעונה הראשונה. לצד אלה, החל מהעונה השלישית נכתב שיר נושא לכל עונה, ואלה בתורם הפכו ללהיטים, כמו "לפעמים חלומות מתגשמים" שהיה הראשון.
התוכנית זכתה גם ללא מעט ביקורות מצד יוצרים ותיקים שהתרעמו על תרבות האינסטנט וההעדפה של השואו והסיפורים קורעי הלב על חשבון תהליכי יצירה עמוקים ועבודה קשה. אחרי שיש בידנו את מבחן הזמן אפשר להגיד שהביקורת לא הייתה מאוד רלוונטית, כיוון שרק מתחרים שעבדו קשה בהמשך זכו להמשיך ליצור מוזיקה ולפגוש את הקהל. המקפצה שהתוכנית נתנה הייתה אומנם גבוהה אבל בלי לשחות היטב בבריכה העמוקה זה לא ממש עזר, אפילו מתחרים שקטפו את המקום הראשון חזרו לאנונימיות מוחלטת, והישראלי הממוצע כנראה לא יזהה את רפאל מירילא.
כיאה למדורת השבט, כוכב נולד גם העלתה על סדר היום נושאים בוערים ושיקפה מגמות בחברה כמו צלקות מהשירות הצבאי, יחסי פריפריה-מרכז, מזרחים-אשכנזים וחילונים-מסורתיים. לאורך השנים היו גם רגעים אזוטריים שמושבעי התוכנית אולי יזכרו, הטענות לזיופים בקרב בין הראל להראל בעונה השנייה, ההדחה של עומר אדם שזייף את גילו, תוכנית ה־40 פלוס שצצה בעונה השלישית או תוכנית הספין־אוף "הצילו אני כוכב נולד" ששודרה בערוץ 24 שבה מודחי התוכנית התחרו זה בזה פעם נוספת.
בעונות האחרונות הקסם החל להתפוגג, ובכל שנה ניסו בהפקה למצוא עוד שפנים לשלוף מהכובע, אבל כשבסיום העונה העשירית שולחן השופטים עבר כמה רעידות קשות ואקס פקטור של הזכיינית המתחרה החלה לנשוף בעורף, הוחלט לסגור את הבסטה. האחיות הצעירות והיפות של כוכב נולד הביאו ניחוחות בינלאומיים ולקחו כמה צעדים קדימה את הפורמט, אבל זכות הראשונים תישמר לנצח לבמה בניצנים.
20 שנה עברו השבוע מהערב שבו "ים של דמעות" קרע את שמי כוכב נולד. נינט טייב כבר הספיקה להיות המאמי הלאומית, לעשות קרחת מול כל עם ישראל, לנסות את מזלה בחו"ל ולחזור אלינו כרוק־סטאר, ועדיין אותה זכייה מול קהל של בסך הכול 7,000 איש מהדהדת יותר מכול. הערב ההוא שינה לא רק את מסלול חייה של האישה הצעירה מקריית־גת אלא גם את פני המוזיקה והטלוויזיה הישראלית.
