חודש אלול שאנחנו נמצאים כעת בשיאו מכונה במסורת "חודש הרחמים והסליחות", מכיוון שהוא מקדים את ראש השנה ויום כיפור, ונוהגים בו להשכים ולהרבות בתפילות מיוחדות הנקראות "סליחות". בחסידות מקובל לומר שבניגוד לשאר השנה בה המלך (הקב"ה) נמצא בארמון, באלול: "המלך בשדה", כלומר קרוב ונגיש לעם.
כמי שכבר 40 שנה מוביל את עמותת 'עלה' – הרשת הלאומית לילדים ואנשים עם מוגבלות, אני חש כי דווקא כעת, רגע לפני פתיחת שנת הלימודים, זהו הזמן שלנו לעשות חשבון נפש ולבקש סליחה מכל הילדים והילדות עם המוגבלויות, כך שגם השנה הם יאלצו להתמודד עם אותן הבעיות עליהם אנחנו מתריעים כל שנה מחדש.
אנחנו צריכים לבקש מהם סליחה על כך שגם השנה המערכת תמשיך לחשוב שלא צריך לשלם שכר הוגן לאנשי המקצוע שמטפלים בילדים ובילדות, ולמעשה נמצאים איתם במשך רוב שעות היממה. תפקידם של אנשי המקצוע שעובדים עם ילדים עם מוגבלויות הוא להבין את נפשם של הילדים ולתווך עבורם את העולם אבל גם לשמור על הזכויות שלהם ולגרום לסביבה להבין אותם. הם למעשה העוגן והמשענת שלהם בשעות שהם מחוץ לבית.
אנחנו צריכים לבקש מהם סליחה על כך שהרבה מורים ומורות לא רוצים לשלב ילדים על הרצף האוטיסטי בכיתות רגילות. מהניסיון שלי לאורך השנים אני יודע שכדי לשלב ילדים מיוחדים במערכת החינוך יש צורך במתן כלים, הדרכה וליווי למורים. מי שחושב שניתן לשלב ילד עם מוגבלות בכיתה של למעלה מ-30 ילדים גורם נזק גם לילד המיוחד וגם לשאר הילדים "הרגילים" בכיתה.
אנחנו צריכים לבקש סליחה גם מההורים של אותם ילדים וילדות שבכל בעיה שיש להם מול המערכת נזקקים לרוב לסיוע חיצוני, שמגיע בדרך כלל אחרי פוסט מרגש שמתפשט כמו אש בשדה קוצים, דרך חברים, עיתונאים, חברי כנסת ועוד כל מיני פרוטקציות. אני פוגש את אותם הורים ומכיר אותם מקרוב ויודע כמה קשה הם נאבקים ונלחמים כדי להבטיח לילדיהם את הטיפול הטוב ביותר שמגיע להם.
אנחנו צריכים לבקש מהם סליחה על כך שכל מה שכתוב פה ידוע ולא מחדש כלום. הכל ידוע ובכל זאת שום דבר לא השתנה ולצערי הרב כנראה שגם לא ישתנה. למה? כי ילדים וילדות עם מוגבלויות נמצאים כנראה בתחתית סולם העדיפויות של מקבלי ההחלטות ולמרבה הצער היחס שניתן להם לא באמת מה שמגיע להם.
