פרוטוקול ישיבת הממשלה שאישרה את הסכם אוסלו, שפורסם השבוע, הוא קריאת חובה לא רק למתעניינים במדיניות הביטחון של מדינת ישראל או בפוליטיקה שלה, זהו חומר קריאה חובה לכל אזרח במדינת ישראל, ולכל יהודי בעולם.
לקריאת הפרוטוקול המלא של ישיבת הממשלה – לחץ כאן
ההיסטוריונית ברברה טוכמן בספרה "מצעד האיוולת", הגדירה את האיוולת המדינית כמעשה פוליטי העונה על שלושה תנאים: האחד, חובה שתוצאותיו השליליות ייראו בעליל בזמנו, ולא בראייה שלאחר מעשה. מכיוון ש"אין דבר פחות הוגן מאשר לדון את אנשי העבר לפי מושגי ההווה". השני, חייבת להיות לפני מקבלי ההחלטות דרך פעולה חלופית, שאותה אפשר היה לנקוט. והשלישי – המדיניות היא מדיניותה של קבוצה, לא של שליט יחיד, ושהיא נשארה בתוקף יותר ממשך חייו של דור פוליטי אחד.
שלושת התנאים הללו מתקיימים במלואם עם הסכם אוסלו האומלל. 30 שנה הם יותר מדור פוליטי אחד, ואיוולת אוסלו עדין איתנו על אף שתוצאותיה השליליות להחריד, שמתנגדי התכנית פירטו בדייקנות מרשימה, התגשמו ונראו בעליל כמעט תכף ומיד, וכמובן שמדיניות אחרת הייתה פתוחה בפני מקבלי ההחלטות.
את כל זה ידענו גם לפני פרסום הפרוטוקול, אבל הקריאה בו היא בכל זאת חוויה מצמררת כשאנחנו יודעים מה שקרה מיד אחר כך, וחוויה מעניינת על רקע ההתרחשויות הפוליטיות הסוערות של השנים האחרונות.
ראשית, שרי הממשלה התכנסו לאשר הסכם שלא היו שותפים לניסוחו ועיצובו. "בשעה 18:00 בערב קיבלתי הודעה שיש ישיבת ממשלה בשעה 20:00 בערב, ושאם אני רוצה לראות את הסכמי אוסלו, שאף אחד לא ידע אז מה הם" – סיפר שר הפנים דאז אריה דרעי לעמית סגל. על רקע הדרישה הנפוצה כיום בקרב השמאל ל"הסכמה רחבה" על רפורמה בוועדה לבחירת שופטים הדברים נראים כלקוחים מעידן אחר. לא רק הסכמה רחבה מהאופוזיציה לא הטרידה את רבין ופרס, גם בדעתם של חברי הקואליציה והמפלגה והממשלה שלהם עצמם, הם לא ממש התעניינו. במידה רבה זה היה הסכם כפוי. הוא הובא אל הממשלה שנאלצה לתמוך בו במלואו. כמובן שתיאורטית יכולים היו חברי הממשלה שהתנגדו להצביע נגד, אבל מקריאת הפרוטוקול ניכר שהיה ברור לשרים בזמן אמת שהאפשרות הזאת היא תיאורטית בלבד. מי יעז להצביע נגד כשהמשמעות היא סטירת לחי למנהיג הקואליציה וראש הממשלה, וכנראה גם נפילת הממשלה? השרים המצוטטים בפרוטוקול מוטרדים במידה שווה מכניסתו של רב המרצחים יאסר ערפאת לארץ ומהאפשרות שיאבדו את השלטון לאופוזיציה מימין.
לא רק חברי הממשלה, באופן נדיר גם הצבא הודר מדיוני אוסלו. ואכן, מהפרוטוקול עולה כי הרמטכ"ל אהוד ברק הוא הנחרץ ביותר בהבעת הסתייגויות מההסכם (אותו כינה כזכור "מחורר יותר מגבינה שוויצרית"). "היה טוב אילו ניתן היה לדון בתוכן המסמך, אבל אי אפשר לדון בו" אמר ברק חד וחלק. הוא היה היחיד (למעט השר שלום שטרית) שהעז לומר בקול שדברי הפתיחה של ראש הממשלה רבין על כך שההסכם הוא "רברסבילי לחלוטין" – כלומר שניתן לחזור ממנו בכל עת במקרה שהוא לא עולה יפה – אינם נכונים.
הרמטכ"ל ברק התייחס כמובן גם לתחום עליו הוא מופקד – סידורי הביטחון. אבל גם הוא בחר במילים עדינות ורכות כדי לא להעיב על האווירה החגיגית של מסיבת הניצחון שהתחזתה לישיבת ממשלה. "לגבי שירותי הביטחון שהם יקימו", מצוטט ברק, "ההנחה שלי ששיתוף הפעולה יהיה מאוד מוגבל ולא חשוב מה יהיה כתוב בהסכמים ברמות העליונות. שיתוף הפעולה עם המשטרה הפלשתינאית בדרגי השדה יהיה חלש ומאולץ, וגם דרגים יותר עליונים לפעמים לא ישתפו פעולה כאשר יתעוררו נושאים במחלוקת". לא היה צורך ברוח נבואה כדי לחזות את הכשל הזה, המובן מאליו, ושנישא בפיהם של כל המתנגדים להסכם מהאופוזיציה. אבל האבחנות החדות האלה של ברק לא הביאו אותו להתנגד להסכם ולנסות לעצור אותו. הוא הצטרף לשרי ממשלת השמאל ונתן להסכם אוסלו לעבור.
האירוניה המרה של ההיסטוריה, מדויקת ונוקבת כמו פרק בתנ"ך, הביאה דווקא אותו, שבע שנים לאחר מכן, לחוות במציאות בדיוק את מה שתיאר באופן תיאורטי בחדר הממשלה הממוזג. זה היה בשנת 2000 כשחייל צה"ל מדחת יוסף דימם למוות במתחם קבר יוסף בשכם, כשצה"ל נמנע מלחלץ אותו בהוראת ראש הממשלה ברק שניסה להתקשר לג'יבריל רג'וב ראש שירותי הבטחון הפלשתינים כדי שיחלצו אותו הם, ורגו'ב סינן אותו.
בחדר הממשלה ישבו יוסי שריד ויאיר צבן ודנו בנושא שהטריד אותם יותר מכל: אלימות המתנחלים. מחוץ לבניין הפגינו מאות אלפי ישראלי מבועתים מהאפשרות שנצנצה בדברי הרמטכ"ל והתגשמה אחר כך באופן הנורא ביותר. אין צורך בכותבת מוכשרת כמו ברברה טוכמן. שבו לקרוא את הפרוטוקול היבש של ישיבת הממשלה. את מצעד האיוולת שלנו.
