הדרך הארוכה לשיקום: מפעל 'חסלט' יציב מאי-פעם

השבוע לפני שלוש־עשרה שנה, בשעת לילה מאוחרת, ישבתי בביתם של אליעזר וחנה ברט בכפר־דרום. זה היה יומיים לפני שהכוחות המפנים נכנסו לעקור את היישוב. ברט, מנהל חברת 'חסלט – עלי קטיף', סיפר לי באותו ערב כיצד הוא וחבריו התעקשו להפעיל את המפעל כהרגלו עד יום שישי האחרון. רגע לפני סגירת הכביש לכפר־דרום הספיקו עובדי החברה להוציא כמות מצומצמת של קווי ייצור מחוץ לגוש קטיף. "הרגשתי כאילו כורתים לי אצבעות מהידיים", אמר לי אז ברט, "אבל אני לא מתחרט לרגע שבחרתי לקיים את המפעל עד הרגע האחרון. התפיסה האמונית לא מאפשרת מצמוץ בעניין הזה". באותו ערב לא היה לברט מושג היכן ימוקם המפעל שלו בעוד שבוע, והאם המותג החזק, שחדר לשוק 15 שנה קודם לכן, ישרוד את טלטלת העקירה.

13 שנה אחרי, אני יושב עם ברט בחדר הישיבות המרווח של מפעל 'עלי קטיף' החדש בפארק התעשיות נ.ע.מ הסמוך לנתיבות. המפעל משתרע על עשרת אלפים מטרים רבועים, הבנויים על עשרים דונם, ומועסקים בו כמאתיים עובדים. רובם באים מהעיירות הסמוכות – אופקים, שדרות ונתיבות. בזמן העקירה הייתה החברה בהפסדים של 15 מיליון שקלים. שנה לאחר העקירה היא ייצרה כמחצית מהיקף הייצור שלה בכפר־דרום. היום היא מייצרת 160 אחוז מהיקף הייצור ערב הגירוש, וההיקף ממשיך לגדול מחודש לחודש. "זה נס גלוי", אומר ברט, "אין לי הסברים". אבל מיד מוסיף: "הייתה פה מסירות נפש אדירה".

הדרך לשיקום הייתה ארוכה ומפותלת. עקירת כפר־דרום בוצעה ביום חמישי, י"ג אב, אבל משפחת ברט נשארה ביישוב לילה נוסף בגלל מצבה הייחודי. חנה ברט נפגעה בפיגוע בצומת גוש־קטיף, ומאז היא משותקת בפלג גופה התחתון. אחרי שהמשפחה התמקמה זמנית בבית מונגש, סמוך לבית הוריו של אליעזר בכפר־מימון, נסע ברט לראות מבנה באזור התעשייה של שער־הנגב, שאותר על ידי אחד מחברי ההנהלה למיקום המפעל באופן זמני. זה היה בית אריזה ישן עם מיכון לא מתקדם, אבל היו בו חדרי קירור פעילים.

ברט וחבריו בהנהלת המפעל התקשרו לעובדים שהיו מפוזרים בכל רחבי הארץ, וביקשו מהם להתייצב למחרת בבוקר לעבודה. "עבדנו בשלוש משמרות. במשך שלושה שבועות רק פירקו את המפעל בכפר־דרום. אני אישית לא חזרתי לשם. לא היו לי כוחות נפש לראות את זה". תוך כדי פירוק המפעל, נקטפה ונארזה תוצרת חקלאית טרייה מהחממות. בהיעדר בית אריזה, הודפסה תווית במדפסת ביתית שעליה נכתב: 'נקטף בחממות גוש קטיף'. הסחורה הזאת ריגשה במיוחד את הקונים. "הייתה אישה שבאה למחנה יהודה, ראתה את התווית הזאת על הירק, התחילה לבכות וקנתה את כל התוצרת בדוכן. בעל הבסטה ביקש שנמשיך לייצר תוויות כאלה…"

חודשיים וחצי אחרי העקירה, שבה 'עלי קטיף' לשווק את מרכולתה לשוק. המדינה לא הקלה עליהם. זמן קצר לאחר שהחלו לייצר במפעל הזמני בשער־הנגב, הגיע למקום פקיד בקרה של משרד הבריאות ודרש אישורים שנהוג לדרוש ממפעל חדש. "זה אותו משרד הבריאות שבשנים האחרונות לפני הגירוש לא הכניס את אנשיו אלינו מסיבות ביטחוניות, למרות שהיה לנו מיניבוס ממוגן ירי. נאלצנו לממן באלפי שקלים טכנולוג בכיר מתל־אביב שהיה נאמן על אנשי המשרד, כדי לקבל אישור יצרן".

המפעל החדש כפול בגודלו מהמפעל הזמני ששירת את 'עלי קטיף', וכמובן מתקדם ממנו מבחינה טכנולוגית. גם המוצרים של 'עלי קטיף' התקדמו מאז בתקני הכשרות והבריאות. 13 שנים אחרי שהייתה בסכנת ירידה מהמדף, החסה של גוש קטיף יציבה מאי־פעם.

עדיין מאמין וזורע

חצי שעה נסיעה מהמפעל החדש של 'עלי קטיף', סמוך לצומת שוקת, ממוקמות החממות של עוז לב־רן, החקלאי בעל הנתח הגדול ביותר בתוצרת שמגיעה ל'עלי קטיף'. לב־רן מנהל 180 דונם של חממות, חלקן בבעלותו וחלקן בשותפות. את הפגישה שלנו הוא מתעקש להתחיל בתוך החממה, כי "חייבים להרגיש מקרוב את האדמה".

לב־רן, 42, הוא דור שני למגדלי ירקות עבור 'עלי קטיף'. הוא בן בכור לתשעה ילדים במשפחה שעברה מהגולן ליישוב גדיד בגוש קטיף, בתחילת שנות התשעים. אחרי שהשתחרר מהצבא הציע לו אליעזר ברט לנהל חממות של כרוב בכפר־דרום. מאז הוא מייצר בעבור 'עלי קטיף', כמעט עשרים שנה. לב־רן היה מהחקלאים הבולטים שנעזרו בקרן 'מאמין וזורע' – קרן שהוקמה שלושה חודשים לפני העקירה לעידוד החקלאים בגוש קטיף, והעניקה להם הלוואות כדי שיוכלו להיערך לעונה חקלאית חדשה חרף איום העקירה. "היה ברור שיצליחו לפנות אותנו, אבל בשבילי זה היה מאבק אמוני. בחורבן בית המקדש פרחי הכהונה עבדו עד הרגע האחרון, ורק אז זרקו את המפתחות. הבנו שהסיפור נגמר, אבל רצינו לעשות את המקסימום מבחינתנו. רציתי לקיים את הניסיון של אהבת השם 'בכל מאודך', שפירושו בכל ממונך".

במשק של הוריו בגדיד עבדו עד הרגע האחרון, ומשאית של תוצרת חסלט יצאה מהמשק יחד עם פינוי המשפחה. גם החממות האישיות שלו, סמוך ליישוב שירת־הים שאותו הקים עם אשתו, עמדו על תילן ביום העקירה. כשחזר לפרק אותן, ביקש ממנו מפקד הגדוד ששמר במקום להעביר את המסר שלו לחייליו. במשך כמה ימים סייעו לו החיילים, צוערים בבה"ד 1, לפרק את החממות, ובערב שמעו ממנו הרצאות על חקלאות ועל אמונה. חברים מסיירת מטכ"ל סייעו לו להעביר את החממות לכפר־מימון ולהקים אותן מחדש.

בסוף אותו קיץ רשם לב־רן רווחים יפים. "קרן מאמין וזורע נתנה לי את היכולת להשקיע. בגלל שחלק מהחקלאים פירקו את החממות הייתה חסרה תוצרת, ואני יכולתי למכור עד הרגע האחרון. הפירוק וההרכבה של החממות לא עלו לי כסף, כך שעשיתי רווח מעולה בחודשיים האלה. על זה נאמר 'הבוטח בהשם חסד יסובבנו'".

לב־רן מתגורר היום עם אשתו וששת ילדיו ביישוב סנסנה, מצפון לבאר־שבע. הוריו מתגוררים בכפר־אחים, במשק של סבו וסבתו, ושמונת אחיו מפוזרים ברחבי הארץ. כמעט אף אחד מהם לא חי בקהילה של גוש קטיף. "אני מאמין שצריך להמשיך את רוח גוש קטיף, וטוב שנתפזר ונביא את הרוח הזאת למקומות שונים". לרוב ילדי לב־רן יש גם היום קשר ישיר לחקלאות. "אבא שלי אומר שחקלאות היא לא מקצוע אלא מחלה. כנראה שכולנו חולים בה".