לצערי הגדול, מעטות הפעמים שאני מצליחה להגיע באופן פיזי לשיעור תורה אמיתי. כלומר, אני שומעת שיעורי תורה בפודקסטים מהממים, לומדת לפעמים לבד או עם חברה, מדי פעם מכינה שיעור. אבל ממש לשבת בשיעור מובנה, עם התחלה, אמצע וסוף – זה לא קורה לי הרבה.
בשבת שעברה הייתי בשיעור של ממש. זה היה כשהתארחנו אצל גיסי בהר־ברכה. מדי שבת הרב אליעזר מלמד מעביר שם לנשות היישוב שיעור קבוע בפרשת השבוע, וגיסתי הציעה לי ולבנותיי להצטרף אליה לשיעור.
כשהגענו לבית הכנסת הוא המה נשים רבות במגוון גילים ובמגוון סגנונות (בסדר, בסדר, כשאני אומרת "מגוון" אני מתכוונת לכך שלכל אחת הייתה מטפחת שונה או נעליים אחרות. זיהיתי שתיים־שלוש שמלות שגם לי יש בארון).
תפסנו מקומות והרב התחיל לדבר. כאשת אברך, מורה בדימוס ואוהבת תורה, הקשבתי לתוכן השיעור, אבל באופן טבעי גם צורת העברתו והדידקטיות שבו משכו את תשומת ליבי, שלא לומר הרנינו אותי עד שכמעט התחלתי לרקוד שם למול היכל הקודש (אני מדמיינת את הבנות שלי קוראות את זה ומיד צועקות "אמא, יא פדחנית!", אז אבהיר: רציתי, אבל לא באמת יצאתי במחולות).
במשך שעה דן הרב מלמד עם נשים בסוגיה פטריארכלית מאוד, באמצעות כלים השייכים לעולם שרואה בנשים שוות ערך ושוות דעה
לאחר הקדמה קצרצרה הרב הניח סוגיה כבדת משקל בחדר, מתוך פרשת השבוע: "אשת יפת תואר". בקצרה, הסוגיה עוסקת בשאלה אם ובאילו תנאים מותר לחייל לאנוס אישה ששבה במלחמה.
אעצור כאן ואתן לכם – סליחה, אתן לכן, הנשים, לדמיין כיצד הייתן ממשיכות להקשיב לשיעור העוסק בדבר כזה – אם בכלל הייתן מסוגלות להמשיך לשבת בשיעור, במיוחד כשלצידכן יושבות שתי נערות מתבגרות שמקשיבות לכל מילה.
חלקכן אולי תוהות בפליאה מה נסגר עם הרב, שבחר מכל נושאי הפרשה לעסוק בשיעור שמיועד לנשים דווקא בסוגיה מכווצת כל כך, נפיצה כל כך ולשמחתנו רחוקה כל כך מעולמנו, המתנהל בערכי מוסר שונים מאלה שהתנהלו בימי כיבוש הארץ.
אלא שהרב, שעד כה הכרתי אותו ואת גודל מנהיגותו בעיקר מרחוק, לימד אותי מחדש ברגע הזה ממש מהי מנהיגות, מהם ענווה ואומץ לב, ובעיקר מהי תורה.
עניין של חברותא
הרב כידוע הוציא את סדרת הספרים "פניני הלכה", הדנה במגוון ענייני הלכה. ספר חדש בסדרה, העוסק בהלכות גיור, עומד לצאת לאור בקרוב, והרב אמר שהוא מעוניין להתייעץ עם קהל הנשים הנוכחות בשיעור בנוגע לפרק שהוא מתלבט אם מתאים או לא מתאים שייכתב.
בשלב הזה הרב חילק דף ובו הפרק העוסק באופן מפורט בסוגיית אשת יפת תואר. היה בו גם דיון במצבו של עם ישראל ובמצב העולם מבחינה היסטורית, ובהבדלים המוסריים בין אז להיום. הוא דן בשאלה מתי ניתן היתר להינשא לאישה כזאת, בשאלה מה על החייל לעשות איתה אם לא נישא לה, ובשאלת מהות הסוגיה ומורכבותה.
ההקדמה הקצרה הזאת וההצבעה שערך בסופה, תוך התייחסות כבדת משקל להערות ולהארות שנתנו לו משתתפות השיעור, הפכו את הנושא מ"לא מחליק בגרון" ל"חברותא משותפת בתורה". וזה היה בעיניי שיעור התורה האמיתי.
כי התפתח ביננו דיון מעמיק. כמה מהנוכחות תמכו בהכנסת הפרק לספר, עם הצעות לתיקונים, ואחרות חשבו שלא מדובר ברעיון נכון, ושעדיף לגנוז את הסוגיה. אשאיר לכם לנחש באיזה צד תמכתי.
בחוכמתו הרבה, כשבחר הרב להניח את שאלת ההתייעצות הזו מול קהל הנשים, הוא בעצם אפשר לנו לגשת אל חומר הנפץ הזה עם הכלי המתאים לפירוקו – בלי להוריד מערכו, ובלי להעיב על עומקה וערבותה של תורה.
במשך שעה שלמה דן הרב יחד עם הנשים (שאת חלקן אני מניחה שהוא מכיר אך אחרות, כמוני למשל, לא) בסוגיה ששייכת על פניו לעולם פטריארכלי מאוד, באמצעות כלים השייכים לעולם שרואה בנשים שוות ערך ושוות דעה לכל דבר ועניין, אפילו בעניין תורני־הלכתי – וכך לקבל תמונת מצב אובייקטיבית אמיתית בנוגע לפרק בספרו שעתיד לצאת לאור. אבל יותר מכך, אני בטוחה שזו לא הייתה המטרה העיקרית של השיעור.
החוויה הוכיחה לי בכמה כבוד והערכה לנשים מנהיג הרב את הקהילה שלו, בכמה ענווה והקשבה לביקורת הוא ניגש למלאכה הציבורית, ובעיקר בכמה עמל ואומץ הוא מקנה ומנגיש את התורה.
התקופה האחרונה יצרה עכירות מסוימת עם טעם מר ומעורר דחייה בקשר בין התורה לנשים. מעטות הפעמים ששיתפנו והדהדנו הקשרים חיוביים בין שני הערכים הללו. השיעור ההוא, בשבת שעברה, בעניין שבקלות היה יכול להניח את חילול כבוד הנשים כעוד נושא שהתורה מתהדרת בו, הפך בשבילי ובשביל רבות אחרות לרגע של קדושה והעצמה, בזכות רגישותו הרבה של הרב מלמד.
אני לא יודעת אם השיעור ההוא היה מהלך חריג או שככה זה בכל שבת. הייתי רוצה להאמין שהבשורה תפרוש כנפיים ותהפוך להיות נחלת כל מעבירי השיעורים, כל מנהיגי הקהילות וכל מחפשי הדרכים להאהיב את התורה על לומדיה.
בענווה, באמון, בשותפות ובעיקר כמובן, באהבה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
