במשרד החוץ צריכים להיות מרוצים. השבוע הגיע יום נקם ושילם. מסע הפירוק שכפה בנימין נתניהו על המשרד בשנים האחרונות חזר אליו השבוע כבומרנג. ולא סתם בומרנג, אלא כזה שמציג אותו באור מביך במיוחד בבית וגם בזירה הבינלאומית. השלכות חשיפת המפגש החשאי בין שר החוץ הישראלי לשרת החוץ הלובית יהדהדו עוד זמן רב, מוושינגטון עד ריאד. ואם עד לא מכבר קראו לביבי הקוסם, השבוע אלי כהן, שר החוץ שלו, כיכב כשוליית הקוסם המבולבל בגרסת "פנטזיה". רק שפה מדובר בעולם האמיתי ואין לנתניהו למי לבוא בטענות אלא אל עצמו. זה הוא שהציב בראש המשרד אדם חסר ניסיון דיפלומטי ובינלאומי, ושקיצץ בכוח אדם ובמשכורות של דיפלומטים מקצועיים. שדרת השירות הציבורי הולכת ומתמלאת במלחכי פנכה במקום בכוח אדם מן השורה. אז מה הפלא שכאשר שר החוץ חוזר מפגישה חשאית עם שרת החוץ של לוב, הוא, על פי הודאתו, נעזר בבת שירות לאומי לכתוב מכתב לשרה. כן, בדיוק מה שאתם שומעים. ותודה לאלמוני שטרח והעביר כבר בסוף השבוע שעבר את הסרטון מכנס בנות השירות במשרד החוץ לחדשות ערוץ 13, הוא פותר הרבה מאוד שאלות שעד עכשיו נשארו לכאורה בלי מענה.
אז מה קרה ומה לוח הזמנים? ובכן, כבר ביום חמישי שעבר, שעות ספורות לאחר שכהן חזר מאיטליה, הוא התפנה לנאום בכנס בנות השירות הלאומי. נכחו בו גם מאות עובדי המשרד. השר, שהרושם העז שהותיר בו המפגש החשאי עדיין ניכר על פניו, היה כולו חיוכים. מעוצמת הרגש, כנראה, הוא לא התאפק ופרק בפני הקהל את דבר המפגש. "יש אצלי מתנדבת מעולה", המתיק סוד לקהל של מאות, "שרק לפני חצי שעה עזרה לי לכתוב הודעה לשרה או שר חוץ ממדינה מוסלמית משמעותית, שאין לנו איתה קשרים". כבר בשלב הזה הוא קצת מתבלבל, משהו בירכתי מוחו מזהיר אותו שאולי דיבר יותר מדי, והוא ממהר לתקן את עצמו, "שרת או שר חוץ, לא אוכל לפרט". אכן, תיקון משמעותי. כי כמה שרות חוץ יש כבר במדינות מוסלמיות, אחת?
למה הסרטון חשוב? כי מעבר לכך שהוא חושף את חוסר יכולתו לשמור סוד, הוא גם חושף את ההתפתלות העצמית, ההתרברבות, ומעל הכול את העובדה שאין שום בסיס הגיוני לטענה כי ההחלטה לפרסם את דבר המפגש החשאי נבעה מחשש שהסיפור דלף ביום ראשון, כשעיתונאי ישראלי פנה למשרד החוץ לשאול על הפגישה, ולכן הוחלט להקדים את הפרסום. מובן שהסיפור דלף, בקהל נכחו מאות אנשים; לא נותר אלא לתהות למה בדיוק ציפה מי שבגלגולו הקודם היה השר לענייני מודיעין, שהסיפור יישאר נעול וחתום במהלך סוף השבוע?
אם כן, זה סדר הזמנים: היה מפגש חשאי ברומא ביום חמישי, 24 באוגוסט, כמה שעות אחר כך נחשפה הפגישה בכנס בנות שירות בירושלים, סוף שבוע רגוע. ואז ביום ראשון אחה"צ, עיתונאי ישראלי מתעניין בפגישה ברומא, התרוצצות בהולה במשרד החוץ ואז ההחלטה לפרסם את ההודעה הרשמית בניסיון להקדים תרופה למכה.
נשמע הגיוני? שאלתי בכיר לשעבר במשרד החוץ, שעד לא מכבר עבד גם עם נתניהו. והנה מה שאמר מילה במילה: "בעולם האמיתי של יחסי חוץ אין דבר כזה 'להוציא הודעה חד־צדדית'. כאשר נערכת פגישה כלשהי, על אחת כמה וכמה פגישה חשאית ורגישה עם מדינה שאין עימה יחסים דיפלומטיים, השרים מתאמים ביניהם. אז נכנסים צוותי השרים ודוברי המשרד לפעולה, מחליפים ביניהם טקסטים, מגיעים לנוסח מוסכם על שני הצדדים, מאשרים את נוסח ההודעה וקובעים את זמן ההפצה. מי שמופקד על התהליך משני הצדדים הוא דובר משרד החוץ או דוברו האישי של השר, ובמקרים מסוימים היועץ המדיני. כי יש רגישויות ויש נוסחים מקובלים להודעות מסוג זה שנכתבים על ידי אנשי מקצוע".
דובר המשרד ליאור חייט אומר שבמקרה הזה לא סוכם על פרסום הודעה משותפת. לדבריו, הסיכום היה שישראל תפרסם הודעה רשמית על הפגישה, ואילו ממשלת לוב תתעלם ממנה. כלומר, לא תאשר ולא תכחיש שהיה מפגש.
זה תיאור נכון. איך אנחנו יודעים? כי ביום ראשון, כשלוש שעות לפני פרוץ המהומות בטריפולי ומנוסת שרת החוץ, שוחחתי עם גורם בכיר מאוד בממשלה הלובית. הוא היה אופטימי אבל גם זהיר, שלא לומר מסויג. ומה שאמר פרסמנו באתר מקור ראשון כבר באותו לילה תחת הכותרת "עליכם לנהוג בחוכמה – אל תצפו להודעה מקבילה". יחד עם האופטימיות, הוא העביר מסר אירוני דק: "אלו חדשות נפלאות, אני מברך את הצד הישראלי על האומץ בחשיפת המפגש… אולם עליכם לנהוג בחוכמה. לא ללחוץ יותר מדי ולא לצפות להצהרה מקבילה ממשרד ראש הממשלה הלובי. עליכם להסתפק בנו־סטייטמנט".
ערוצים מקבילים
אז כן, נימת דברי הבכיר מאשרת את גרסת משרד החוץ שאכן סוכם על הודעה חד־צדדית. אך זה בדיוק מה שאמור היה להדליק נורות אזהרה בצד הישראלי עוד לפני הפגישה. אם הם היו מתכוננים, הם היו מגלים שמדובר לא רק בראש ממשלה סחיט ולחיץ, שהקרקע רועדת תחת רגליו, אלא גם במכחיש סדרתי.
הכחשה מספר אחת: בינואר 2022 דיווחו כלי תקשורת בסעודיה ובלוב כי ראש ממשלת לוב עבד אל־חמיד דבייבה נפגש עם ראש המוסד דוד ברנע במהלך ביקורו בירדן. על פי הדיווחים, סדר היום כלל שיתוף פעולה ביטחוני בין ישראל ללוב וסוגיית נרמול היחסים. לשכתו של דבייבה הכחישה אז כי נערכה פגישה כזו. אולם המקור הלובי הבכיר לא רק מאשר שהמפגש נערך, אלא גם ראה בו נדבך משמעותי בשדרוג הקשר הישראלי־לובי, תוך דגש על שיתוף פעולה ביטחוני. ללוב יש בעיות ביטחון קשות בגבולותיה והיא נאבקת בהסתננות שיטתית של אנשי אל־קאעידה לשטחה ופעילות איראנית חתרנית באזורה. לשאלה איך דלף דבר הפגישה, אין תשובה חד־משמעית. אחת ההערכות היא כי המודיעין הסעודי, שיש לו נוכחות משמעותית בירדן, עמד מאחורי ההדלפה. ההיגיון הוא כזה: לסעודים, שמשדרים לעולם המערבי שהם מדברים בחשאי עם ישראל, יש אינטרס מובהק לחשוף לעולם המוסלמי שהם אינם היחידים בשטח. שיש עוד מדינות ערביות ומוסלמיות שמדברות עם ישראל.
שיטת ההתכחשות של דבייבה אינה מוגבלת לקשריו עם הישראלים, אלא גם עם האמריקנים. בשל מצבו הפוליטי הרעוע וחוסר הלגיטימיות שלו כראש ממשלה שהמנדט שלו פקע כבר לפני שנתיים, הוא נתון ללחצים קשים מבית ומחוץ. בדצמבר הקרוב אמורות להיערך בלוב בחירות. דבייבה, שחי על זמן שאול, יודע שלא רק שסיכוייו הפוליטיים קלושים, אלא גם שיש סיכוי גדול שהוא ובני משפחתו ימצאו עצמם בכלא. במצב זה, שבו כדי לשרוד בבית עליו להשיג את מרב הלגיטימציה הבינלאומית, שלא לדבר על דרך מילוט אפשרית כבר בחודשים הקרובים, הוא הופך למושא נוח ללחצים.
וכך, חודשיים לפני המפגש בירדן, ניצלו האמריקנים את חולשתו והפעילו עליו לחץ כבד להסגיר את האיש שתכנן וייצר את הפצצה שהפילה את מטוס פאן־אם באסון לוקרבי. ההסגרה לארה"ב עוררה אז זעם אדיר בלוב, ודבייבה נתפס כמתרפס. בקושי רב שרד בגל הזעם ההוא. אבל האמריקנים לא הרפו. חודשיים אחר כך, בינואר האחרון, נחת בטריפולי ראש ה־CIA ויליאם ברנס, שהגיע בין השאר במטרה לצרף את לוב ל"הסכמי אברהם". אולם למרות גישתו החיובית, דבייבה לא חש בנוח להתקדם ביחסים עם ישראל.
אבל אז התרחש השינוי. לדברי מקורות במשרד החוץ, לפני כמה חודשים נוצר קשר עם שרת החוץ הלובית נג'לא אל־מנקוש. מה קרה לערוץ הקשר עם המוסד, זו שאלה בפני עצמה. האם במוסד ידעו שיש ערוץ נוסף? במשרד החוץ טוענים שכן. אז מה קרה? האם הקשר עם לוב מתנהל בשני ערוצים במקביל, יד ימין לא יודעת מה עושה יד שמאל? אם כן, זו לא הפעם הראשונה. בכיר לשעבר במשרד החוץ אומר שהיו דברים מעולם. בשנות ה־90, לדבריו, עלתה משלחת של אנשי המשרד לטיסה לקוריאה הצפונית, וגילו שבמטוס כבר יושבת משלחת של אנשי המוסד.
דגלי פלסטין בלוב
כך או כך, במשרד החוץ היו בהחלט צריכים להבין שבמפגש עם שרת חוץ של ראש ממשלה מקרטע, סחיט ולחיץ, יש תועלת רק בחסות מעטה עבה של חשאיות. או כפי שאומר הבכיר הלובי, במקרה הטוב היה צריך לעבור את שלב הנו־סטייטמנט ולתת לממשלה הלובית לתווך את המסר לעם. לתאר עד כמה ישפר הקשר עם ישראל את חיי האזרח הלובי בכל מה שקשור לטכנולוגיות, אספקה סדירה של מים וחשמל ודיאלוג עם האמריקנים. אבל זה לא קרה. במקום לתת להם את הזמן הנדרש ההצהרה התפרסמה ביום ראשון, ובטריפולי פרצו מהומות. אל־מנקוש נסה לאיסטנבול, ואילו דבייבה, כדרכו, הכחיש שבכלל ידע משהו וטען שהפגישה הייתה אקראית ובלתי מתוכננת. בדיוק כמו שהכחיש בפעמים הקודמות.
האם זה היה אקראי ובלתי מתוכנן? ממש לא. אם לשפוט על פי דברי אל־מנקוש, לא זו בלבד שהיה תכנון מקדים היו אפילו תנאים לפגישה. לגרסתה, בביקור שערך דבייבה בחודש שעבר ברומא, סוכם על הקדמת פתיחת קו התעופה בין טריפולי לרומא בתמורה לעריכת המפגש הישראלי־לובי בחסות איטלקית. במשרד החוץ אומרים שזה ניסיון שלה להציג את התועלת בקיום המפגש, אולם האיטלקים לא היו צד בארגונו. עד 48 שעות לפני, הפגישה הייתה אמורה להתקיים באיטליה אך לא בחסות הממשלה אלא בבית מלון. ברגע האחרון הוחלט ליידע את האיטלקים, שהציעו לקיים את הפגישה בבית הארחה רשמי של משרד החוץ ברומא. שורה תחתונה: מה שאמור היה להיות אבן דרך בבניית יחסים עם מדינת מפתח מוסלמית, מקרטעת אך חשובה אסטרטגית, הפך לפיאסקו מדיני, שצפוי להקרין על יחסים עם מדינות נוספות.
"אני מברך את הצד הישראלי על האומץ בחשיפת המפגש", אמר מקור בכיר בלוב, "אולם עליכם לנהוג בחוכמה. לא ללחוץ ולא לצפות להצהרה מקבילה". שעות אחר כך פרצו המהומות
נתניהו העדיף לשמור על שתיקה ונתן לכהן להתבשל בדייסה הרוחת שבישל לעצמו. אבל ביום שלישי, לאחר שהביקורת והלעג הציבורי הגיעו לממדים חסרי תקדים, פרסמה לשכתו הודעה ולפיה "הנחה את כל משרדי הממשלה לאשר מראש כל פגישה מדינית חשאית. כל פרסום של פגישה חשאית ידרוש את אישורו האישי". אבל גם ההודעה הזו היא סוג של בומרנג. לכאורה מטילה את האחריות כולה על כהן, אבל בפועל מוציאה מאוד לא טוב את נתניהו עצמו ומציגה אותו כמי שלא יודע מה מתרחש בחצרו האחורית, וכמי ששריו עושים ככל העולה על רוחם. לכאורה, כך משתמע, הוא לא ידע על המפגש ולא עודכן מראש על הודעת משרד החוץ.
48 שעות לתוך הפיאסקו, בשיחה נוספת, שפך הבכיר הלובי עוד אור על שאירע. "לא רק ששרת החוץ נמלטה, במהומות שפרצו בטריפולי נהרגו שמונה אנשים והווילה של ראש הממשלה ושל אחיינו ויד ימינו הועלו באש. אבל יש גם לא מעט סימנים שהמהומות קשורות פחות ליחסים עם ישראל ויותר להזדמנות שיצרה חשיפת המפגש להפעלת אלימות וטרור פוליטי על ידי יריבי ראש הממשלה. לא במקרה כבר בדקות הראשונות צצו דגלי פלסטין. מאיפה? מי הכין אותם?"
מאז יום ראשון, אומר הבכיר הלובי, הוא מנהל שיחות עם כל הצדדים. "האינטרס העיקרי הוא להיות פרגמטיים, לא להיות האידיוטים השכונתיים. ישראל מגלה כלפינו גישה סימפטית יותר מאשר כמה משכנותינו. מה שקרה הוא ניסיון לנצל את הסיטואציה על ידי אנשים שרוצים להפיל את הממשלה". הוא גם לא עושה הנחות לדבייבה. "אם אני הייתי ראש הממשלה", הוא אומר, "הייתי פונה לעם ומדבר איתו בצורה כנה וגלויה. אולם במצבו הנוכחי אני לא בטוח שראש הממשלה יכול לפנות בנאום לאומה. בינתיים, מה שאני עושה זה לדבר בכנות עם כל הצדדים. לא מתייאש, העניין לא אבוד לחלוטין". לא שזה צריך לנחם פה מישהו.
