הנה שאלה לשחקני פוקר מקצועיים: אם כולם חושדים שאתה מבלף, מה אסטרטגיית המשחק הנכונה עבורך? לוותר ולחשוף את הקלפים, או להמשיך לשחק את המשחק בתקווה שהנחישות שלך תשכנע את השחקנים האחרים, או לפחות את הקהל? פרופ' דן אריאלי, לפחות לפי התנהלותו בתקופה האחרונה, הולך בכל הכוח עם האפשרות השנייה. דווקא כאשר מתפרסמים חשדות לזיופי נתונים שלו ושל שותפת מחקר שלו, השבוע הכריז הכוכב של תחום הכלכלה ההתנהגותית על הוצאת ספר חדש בשם Misbelief, ובמקביל שוחרר הטריילר הראשון לסדרה של רשת NBC שמתבססת על ספרו הידוע "לא רציונלי ולא במקרה", ותשודר בעוד כחודש. בקיצור, אריאלי עושה "אול אין".
קשה להכיל את הפער בין תדמיתו הציבורית של אריאלי, שממשיכה לנסוק ולהכניס כסף רב לאימפריה שבנה במשך שנים, ובין תדמיתו האקדמית השוקעת. בזירה הזו הוא כמעט "מבוטל", וסופג גם לא מעט שמחה לאיד מעמיתים שחיכו לו בפינה. רק לפני שלושה שבועות הובך פומבית כאשר חברת ביטוח שסיפקה לו נתונים טענה ש"היו שינויים משמעותיים בגודל, בצורה ובמאפייני הנתונים שלנו לאחר שסיפקנו אותם, ללא ידיעתנו או הסכמתנו".
כמה שבועות קודם לכן פורסמה ברשת התכתבות של אריאלי עם חוקרת מקליפורניה, שלטענתו אספה עבורו את הנתונים לניסוי אחר. "ברור לי שהמחקר לא יכול היה להתבצע באופן שבו תיארת אותו במאמרך", כתבה החוקרת, ואף פירטה דוגמאות: הניסוי לא כלל את אחת המשימות שהוזכרו במאמר, הנבדקים לא קיבלו את סכומי הכסף שתוארו, ואפילו מספר הנבדקים שדווח במאמר לא תואם. היא חותמת את דבריה ב"בבקשה שמור אותי מחוץ לבלגן שלך", ו"אל תיצור איתי קשר שוב", מתוך חשש ניכר שהספינה השוקעת תטביע גם אותה.
חורים בשיניים או במחקר
הסיפור הזה התחיל לפני שנתיים. חוקרים המנהלים בלוג בשם "דאטה קולדה", ששם לו למטרה לחשוף זיופים במחקרים מדעיים, הקדישו פוסט לאחד המאמרים המפורסמים ביותר של אריאלי. לפי התזה שהוצגה באותו מאמר, חתימה על הצהרת יושר בראש הטופס ולא בסופו, מצמצמת את הנטייה של אנשים לרמות או לזייף במהלך מילוי הטופס. אריאלי לא רק טען, אלא גם התיימר להוכיח. במאמר, שפורסם ב־2012, מתארים אריאלי ושותפיו ניסוי שנערך בעזרת חברה לביטוח רכב ששאלה את לקוחותיה מהו הקילומטרז' של רכבם, והראו כיצד מי שנדרשו לחתום כבר בתחילת התהליך שמילאו פרטים נכונים, רימו הרבה פחות מאלה שחתמו רק בסוף.
אלא שהחבר'ה מ"דאטה קולדה" הוכיחו כי הנתונים שעליהם התבסס הניסוי הזה היו פשוט מפוברקים. פרופ' אריאלי הודה שהנתונים אכן זויפו, אך טען שהזיוף לא נעשה על ידו. הבעיה היא שהוא חתום במאמר כמי שהיה אחראי על ניתוח הנתונים והיה בקשר עם החברה. "או שהזיוף בוצע על ידי אריאלי עצמו, או על ידי מישהו במעבדתו, או על ידי חברת הביטוח", נכתב בבלוג. לאחר היסוס קל משכו אריאלי ושותפיו את המאמר, אבל הוא ממשיך לטעון מעל כל במה שאין לו יד בדבר. גם לאחר שחברת הביטוח העידה החודש שהנתונים ששלחה עברו שינויים מרחיקי לכת, אריאלי מסר בתגובה: "לא נגעתי בנתונים הגולמיים, לא ערכתי אותם ובוודאי שלא הוספתי להם. נציג חברת הביטוח עבר על הנתונים והשיב לשאלות כל החוקרים איך נאסף המידע וטיבו".
המכה הבאה ניחתה בקיץ שעבר, כאשר העיתונאי איתי רום פרסם בתוכנית "המקור" תחקיר מקיף שבדק עוד כמה מחקרים של פרופ' אריאלי ומצא בהם שורת פקפוקים ובעיות. למשל, אריאלי טען שנתונים של חברת הביטוח הרפואי Delta Dental מראים שהסיכוי ששני רופאי שיניים יאבחנו את אותו חור בשן על פי צילום רנטגן יחיד הוא רק 50%. אלא שדובר חברת הביטוח התנער ומסר: "אנחנו לא אוספים שום נתונים שיכולים לאמת את המסקנה הזאת". אריאלי הודה שהוא לא ממש ראה את הנתונים, אלא "זה משהו שאמרו לנו במפגש עם החברה".
בהמשך, מרכז המחקר של אריאלי באוניברסיטת דיוק פרסם שערך מחקר בנושא והגיע, הפלא ופלא, לאותו נתון של 50%. אבל אחרי ש"המקור" ביקשו תגובה, המחקר הוסר מהרשת. אריאלי טען בתגובה שמדובר ב"ציטוט לא נכון ששורבב בטעות לבלוג של המכון שלי באוניברסיטת דיוק וביקשתי שהדבר יתוקן", ובעניין רופאי השיניים הסביר ש"הדברים נאמרו בפגישה פנים אל פנים על ידי גורמים בכירים בחברה". איך לומר, קשה להתרשם שמדובר באיסוף נתונים קפדני ומדוקדק כפי שאנחנו מדמיינים שנעשה במחקרים אקדמיים.
"קשה להכיל את הפער בין תדמיתו הציבורית של אריאלי, שממשיכה לנסוק ולהכניס כסף רב לאימפריה שבנה במשך שנים, ובין תדמיתו האקדמית השוקעת"
ניסוי עשרת הדיברות
אבל לא רק חברות ביטוח מביאות את אריאלי לעמדת התרצן. בתחקיר של איתי רום טופל גם הניסוי שזכה לכינוי "ניסוי עשרת הדיברות". במאמר המצוטט והמשפיע ביותר של אריאלי, מ־2008, הוא תיאר כיצד התבקשו סטודנטים לחשוב על עשרת הדיברות לפני שדיווחו עצמאית כמה תרגילים הצליחו לפתור. הממצאים מסעירים: הם שיקרו הרבה פחות לעומת סטודנטים שהתבקשו סתם להיזכר בעשרה ספרים שקראו בתיכון. בהרצאות בעל פה, פרופ' אריאלי הרחיק לכת וסיפר על אפקט מדהים אף יותר אצל אלה שהרהרו בעשרת הדיברות: "איש לא רימה בכלל".
ב־2018 פרסמה קבוצת חוקרים שהיא ערכה ניסוי זהה ב־25 מקומות ברחבי העולם, ולא הצליחה לשחזר את ההישג שאריאלי דיווח עליו. ב־19 מהמקרים התוצאות אף היו הפוכות: אלה שהתבקשו להיזכר בעשרת הדיברות דווקא רימו יותר, אם כי בפער זערורי וחסר משמעות סטטיסטית.
גם פרטים בסיסיים ביותר ביחס לניסוי הזה מעוררים לכל הפחות חשד. מתי נערך הניסוי? שותפו של אריאלי, פרופ' און אמיר, דיבר בשיחה עם איתי רום על שנת 2002. אבל קובץ האקסל המקורי של אריאלי נוצר רק בשנת 2004. מי ערך את הניסוי? אריאלי טען שזו אותה פרופסורית מקליפורניה, איימי דרולה שמה, שהריצה עבורו את הניסוי על סטודנטים ב־UCLA. אבל הניסיון לאמת מולה את העובדות הוביל לאותה התכתבות מתנערת ומבוהלת שלה עם אריאלי שציטטנו קודם. וגם: כמה סטודנטים השתתפו במחקר? המאמר נוקב במספר 229, בהרצאות דיבר אריאלי על 500 נבדקים, ובהתכתבות עם פרופ' דרולה היא טענה שאם הריצה איזשהו ניסוי, זה היה רק בקבוצות של 300־400.
ההתפתחות המרעישה ביותר הגיעה בחודש יוני האחרון, כאשר החבר'ה מ"דאטה קולדה" פרסמו סדרת פוסטים ובה טענו שמצאו ראיות לזיוף נתונים במחקרים של פרופ' פרנצ'סקה ג'ינו, חוקרת בכירה באוניברסיטת הרווארד, ואחת הבולטות ביותר בתחום הכלכלה ההתנהגותית. לדבריהם, הם איתרו לפחות ארבעה מאמרים שכמעט בוודאות ג'ינו זייפה בהם נתונים. הם העבירו את המידע תחילה לאוניברסיטת הרווארד, שפתחה בחקירה משלה ושכרה חברה לניתוח נתונים שבדקה את מחקריה של ג'ינו.
התוצאה: חוקרת היושרה הנכבדת הוצאה ל"חופשה מנהלית", ולפני כשבועיים הגישה תביעה על סך 150 מיליון דולר נגד "דאטה קולדה" ועוד 125 מיליון דולר נגד הרווארד. היא טוענת לפגיעה במוניטין ובקריירה שלה, וחוזרת על האמירה שרודפים אותה בשל המגדר שלה. טענות של ממש נגד הממצאים קשה לאתר בכתב התביעה, אבל נמתין בסבלנות לדיונים בבית המשפט בארה"ב.
מה הקשר לדן אריאלי? ובכן, ג'ינו חתומה יחד עם החוקר הישראלי על המאמר המפורסם עם נתוני הביטוח שפוברקו, ונמשך מכתב העת. ניסוי הביטוח של אריאלי היה השלישי באותו מאמר, שעסק כאמור באפקט של חתימה בראשית הטופס ולא בסופו, אך הפעם החוקרים מהבלוג בדקו את הניסוי הראשון, שעליו הייתה אחראית פרופ' ג'ינו. הם מציגים ראיות משכנעות לכך שגם היא "טיפלה" בנתונים בנדיבות כדי להשיג את האפקט הרצוי, ובעיקר – לא הייתה מודעת לכך שקובצי אקסל שומרים בזיכרון מידע רחב על השינויים שנערכו בהם.
סיכמו זאת יפה אנשי "דאטה קולדה": "שני אנשים שונים, באופן בלתי תלוי, זייפו נתונים עבור שני ניסויים שונים באותו מאמר שעסק בחוסר יושרה". בתחילה ניסתה ג'ינו לטעון שאי־הסדרים הם באשמת עוזרי המחקר שלה, אך רבים העירו שמדובר בארבעה מחקרים שונים עם ארבעה עוזרי מחקר שונים.
ממש כמו אריאלי וחברות הביטוח, היא תמיד נופלת איכשהו על אלה שמפברקים נתונים שמסתדרים מעולה עם השערת המחקר. מאוד רציונלי ולא במקרה.
הסיפור הזה פתח תיבת פנדורה בתחומי המחקר של כלכלה התנהגותית ופסיכולוגיה חברתית, שסובלים גם כך ממשבר משמעותי בעקבות ניסויים שאינם מצליחים להשתחזר. אתר "פייננשל טיימס" דיווח לפני שבועיים שגם אוניברסיטת דיוק נמצאת בשלביה האחרונים של בדיקה מקיפה למחקריו של פרופ' דן אריאלי. גם החוקרת מ־UCLA, איימי דרולה, אישרה שקיבלה פנייה מגורמים רשמיים באוניברסיטה לגבי עקבותיו האבודים של ניסוי עשרת הדיברות.
זהו האקלים שבו אריאלי ממשיך השבוע לדהור להוצאת ספר בנושא אמונות שגויות, ולהשקת סדרת טלוויזיה על שקרים. בהודעה לקראת יציאת הספר Misbelief לאור (עם הדגשה של המילה LIE, איך לא), פרסם אריאלי המלצה על הטקסט מאת רוק־סטאר אקדמי ישראלי נוסף: פרופסור יובל נח הררי. גם הוא, אגב, מחזיק בתדמית ציבורית פנומנלית אך חוטף ביקורת רבה באקדמיה על אי־דיוקים. לדבריו, הספר של אריאלי "מציע תובנות וטיפים שבתקווה יעזרו לכולנו להגן על המרקם החברתי העדין שלנו מפני קריעה לגזרים על ידי דיסאינפורמציה וחוסר אמון".
ואם חסרה לכם עוד קצת אירוניה בסיפור הזה, מתברר שלפני כעשור קיבל פרופ' אריאלי מענק מחקר של כ־200 אלף דולר מממשלת ארצות הברית, כדי לחקור את נושא הזיופים במחקרים אקדמיים. את המאמר הוא פרסם יחד עם חוקרת מוערכת בתחום, פרופ' פרנצ'סקה ג'ינו. קשה לחמוק מהמחשבה שאולי השניים האלה פשוט עורכים עכשיו ניסוי ענק על רמאות במדע. השאלה היא רק אם אנחנו בקבוצת המחקר או בקבוצת הביקורת.
תגובת פרופ' דן אריאלי: תגובתי לדברים פורסמה בכל מקום. כפי שכתבתי, לא היה לי מעולם חלק בזיוף נתונים משום סוג.
החופש ללכת בתלם
אצלנו בארץ, לעומת זאת, האקדמיה נהנית מקונצנזוס מחקרי חסר תקדים. כתב "ישראל היום" נטעאל בנדל דיווח השבוע כי פרופ' מיכל אלברשטיין, דיקנית הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר־אילן, סירבה לחתום על מכתב הדיקנים למשפטים נגד עמדת הממשלה כי אין לבג"ץ סמכות לדון בחוקי יסוד, ואף נימקה: "לא הייתי שלמה עם הנוסח שהוצע ולא אהבתי את הסגנון שלו… הצעתי חלופה, אבל זו לא התקבלה. זה נתפס על ידי השאר כמאופק ומאחד מדי". היא הודתה שחתמה על מכתב דומה לפני מספר חודשים, אך הרגישה ש"זה לא הסגנון האישי והדעה שלי, לא הייתי מתבטאת כך".
אבל כעבור שלושה ימים והרבה לחץ מצד מרצים בפקולטה, חזרה בה אלברשטיין וצירפה את חתימתה, ושוב נימקה: "הבנתי שבעיני רבים ורבות מחברי הפקולטה הימנעות שלי עשויה להתפרש עבור הציבור כהשלמה עם קריאה לאי־ציות לפסיקות בית המשפט העליון או עם הצבת סייגים לסמכותו לדון בשאלות חוקתיות".
בחודש מאי, כאשר ח"כ שמחה רוטמן התקבל בצעקות באוניברסיטת תל־אביב, היה זה פרופסור מני מאוטנר, מבכירי המשפטנים בארץ, שסיפק חומר למחקר טקסטואלי השוואתי. בצהרי אותו יום כתב מאוטנר בפייסבוק שגם לרוטמן מגיע חופש ביטוי: "שלילת האפשרות מחבר הכנסת להתבטא בכנס באוניברסיטה הייתה טעות מהבחינה העקרונית, החינוכית, והתועלתנית… הערך העליון של האוניברסיטה הוא החתירה להשגת דעת". פחות משבע שעות אחר כך, פרופ' מאוטנר שינה את דעתו: "בעקבות הערות שקיבלתי, מתעוררת השאלה אם יש לאפשר ביטוי בלתי מופרע לבני אדם שמשתמשים בביטוי שלהם כדי לסלק את המשטר הדמוקרטי־ליברלי ולהחליפו במשטר אחר. אם התשובה לשאלה הזו צריכה להיות שלילית, כי אז יש למנוע את חופש הביטוי מאלו המבקשים לפעול בו נגד המשטר. ואם כך, אסור לתת במה לבני אדם כאלו, למשל שמחה רוטמן"
השבוע דיווח עמית סגל כי יו"ר ועד הסגל הבכיר באוניברסיטה העברית, פרופ' אורן תירוש, עומד בפני הדחה מתפקידו כיוון שסירב להכריז על סכסוך עבודה במחאה על החקיקה המשפטית. במכתבו לחברי הסגל הבהיר ש"דעתי האישית ידועה נגד ההפיכה המשטרית", והסביר ש"במועצה המתאמת וגם בוועדים ומול הסגל באספות הסברה הוחלט שלא מערבים את הנושא הפוליטי כנגד ההפיכה, לפחות עד שלא מסתיים הטיפול בהסכם השכר". הוא גם ציין שאף מגזר, כולל הרופאים אחרי ניסיון כושל, לא מערבב בין הסוגיות, אך ללא הועיל. הסגל הצביע בעד סכסוך עבודה ונגד המשך תפקידו.
זה מה שיפה באקדמיה הישראלית: חירות המחשבה המוחלטת וחופש הביטוי המוגבר, שהופכים אותה למקדש של פתיחות מחקרית, ומהווים מקור להחלפת דעות ולבחינה שקולה של ראיות ונימוקים, גם כאלה שקצת קשה לשמוע. מדהים שבכל זאת הצליחו הפרופסורים להשיג קונצנזוס רחב בסוגיה אחת: ממש לא כדאי לחרוג משורת המקהלה.
