את האוגוסט הזה העברתי, לראשונה בחיי, במעין חופש מתמשך, היפנוטי במידה ידועה. וכשאני אומר "חופש" אני לא מתכוון למנוחה באיזושהי צורה אלא לאותו דבר קסום שקורה לזמן כשהילדים בתוכו; הצורה בה הוא, כלומר הזמן, נעלם, הצורה בה המרחב הופך להיות מרחב רווי אטרקציות, ואפילו הצורה שלובש השעמום בתוך ההקשר הזה. מרגע הקימה בבוקר, דרך השאלה "מה עושים היום", דרך ההבנה שאין ברירה אלא לעשות משהו היום כי בסיר הלחץ הזה אי אפשר להישאר עוד אפילו דקה, וכלה בצורה שבה הרחוב, המרחב, העולם כולו הופכים להיות נקודות אטקרטיביות; נקודות שאפשר להביא אליהן ילדים ולהישאר בחיים.
התחלנו, כמו שמתחילים כולם, במשחקיה. זו הייתה משחקיה עצובה. משחקיה מהסוג בו בריכת הכדורים ריקה, תותח הקצף מתקלף, המתנפחים דועכים אט אט לעבר מוות ידוע מראש בעוד שלושה שבועות, והכל עולה חצי המחיר. חשבתי שהילדים יתבאסו, אבל הם דווקא שמחו. הם התלהבו, באופן אירוני, בעיקר מזה שלא היה שם אף אחד והם יכולים היו להתרוצץ במתקנים כמה שירצו. היה קפה בסביבה. שתיתי קפה. הילדים שאלו אותי האם זה מה שנקרא "ג'ימבורי" ולא מצאתי לנכון לתקן אותם. כן, אמרתי להם, זה אחד הג'ימבורי הטובים בעיר. כשהתרחקתי שמעתי את הגדולה אומרת לקטן "זה אחד הג'ימבורי הטובים בעיר! איזה כיף לנו!" ושמחתי שיהיו להם זיכרונות טובים מהילדות שלהם כשיהיו גדולים.
הצעד הבא היה לקחת את הילדים לספריית ילדים. חשוב להגיד שהילדים עדיין לא יודעים לקרוא, אבל הם בהחלט יודעים להתבונן בתמונות. הקטן חשב שהבאנו אותו לגן עדן בו יש מספיק ספרים ואפשר לקרוע אותם כאוות הנפש מבלי להתחשב בתוצאות. הספרנית חשבה אחרת. היא שאלה אותי בקול, "תגיד, אתם רוצים אולי הכוונה לגן המשחקים?" אבל היה חם מאוד בחוץ ובספריה היה מזגן וכמה ספרי קומיקס. "לא," אמרתי, "זה חינוך. אנחנו מחנכים אותם לאהבת המילה והספר". בינתיים אוהבי המילה והספר השליכו ספרים אחד על השני. הקטן הרים ערימה בערך כגובהו והתכונן לצאת איתה החוצה. ישבנו בצד והקראנו בלחישות את "איה פלוטו", כי שניהם התרגשו מזה שיש בספריה ספר שיש לנו בבית. היה שווה לצאת החוצה ככלות הכל.
יום למחרת הסתובבנו באוטו. אני לא גאה לכתוב את זה אבל זה מה שהיה. בשתיים בצהריים באו מים עד נפש. ליטרלי, כלומר. הקטן פתח את כל הברזים בבית ואני הבנתי שאין ברירה אלא להכניס אותם לחגורות הבטיחות ולצאת למסע. נסענו לספריית הילדים אבל היא הייתה סגורה. נסענו לג'ימבורי אבל הוא היה סגור ומודעת אבל בכניסה הודיעה על מותו של אחד המתנפחים בטרם עת. ערכתי לילדים סיור באוטו, הסברתי על לוח המחוונים, ההנד־ברקס ופתח מילוי הדלק. הנחתי לגדולה לאחוז בהגה. הצטלמנו כאילו אנחנו ברכבת הרים. לבסוף נסענו לגינת המשחקים שליד הבית. היה חם מאוד. לא היה שם איש. הגדולה התלהבה מאוד מזה שבדרך כלל אנחנו הולכים לגינה ברגל ועכשיו זה לקח לנו רק שעתיים ברכב. "אתה מבין," היא הסבירה לקטן, "זה בגלל שחופש אז הכל לוקח יותר זמן ובדרך רואים את הנוף". לא התעכבתי על הלוגיקה אבל היה בזה משהו נכון.
אבל מכל המקומות, האהוב עלי ביותר היה איקאה. הרעיון התחיל בכלל ממרב, שאמרה לפתע "אין לנו ארון נעליים בבית!" ואמנם זה נכון. אדם זקוק לבית ונעליים זקוקים לארון. אני לא בטוח שהם זקוקים לארון באמצע אוגוסט, אבל לא נותרה ברירה. ארזנו את מטלטלינו ובאנו. המקום היה ממוזג. ליצנית עייפה שעשעה את הילדים בכניסה בבדיחות משוכפלות וארוזות היטב עם ניחוח שבדי. היה גם ג'ימבורי אבל לא שלחנו לשם את הילדים שלא להרוס להם את החוויה מההתחלה. במקום זה שלחנו אותם למסע קסום בין בתים של אנשים אחרים ("ג'ודית גרה ב28 מ"ר!"), חפצי מטבח שאפשר להטיח זה בזה וכמובן פינת משחקים באזורי רהיטי הילדים. ארון הנעליים נקנה, וזוג הורים עייפים אך עייפים ישבו לקנות קפה (חמישה שקלים) וקרואסון (עוד חמישה), לסכם את האוגוסט (היה נחמד מאוד) ולהתכונן לשנת הלימודים (קנינו מחברות שורה. אף אחד מאיתנו לא כותב בהן והילדים עדיין לא יודעים לכתוב אבל איך אפשר לסיים את החודש בלי לקנות מחברות), מצפים לספטמבר קריר וחגיגי שיבוא עלינו.
