הלוואות העמיתים הגיעו לישראל לפני כמעט עשור, אם כי בשנים הראשונות איש כמעט לא שמע עליהן. הריבית האפסית ששררה במשק, ובעקבותיה הריבית הזעומה שהוצעה בפיקדונות קצרי־הטווח השונים בבנקים, הציבה אתגר גדול למשקיעים. בהיעדר אלטרנטיבות, משקי בית רבים שאולי היו מעדיפים להשקיע כמה אלפי או רבבות שקלים לטווח קצר־בינוני, השאירו את הכסף בעו"ש בלי שיניב להם דבר.
אל החלל הזה נכנסו אותן חברות. הן הציעו פלטפורמה דיגיטלית משוכללת שנועדה לתווך בין מלווים ולווים – עסקים קטנים, משקי בית ואפילו הלוואות למשכנתא ולקבוצות רכישה. המלווה במקרה הזה הוא בעצם משקיע שמפזר את השקעתו בין כמה לווים. הריבית שהלווים משלמים על ההלוואה מועברת למלווה, בניכוי עמלה שגובה החברה שמנהלת את הפלטפורמה הזו. למעשה ה"מתווך" גובה עמלה משני הצדדים, הלווה והמלווה. כל הפעולות נעשות באמצעות הפלטפורמה האינטרנטית – ההצטרפות, העברת הכסף, המעקב אחרי ההשקעה, וקבלת הקרן חזרה בתוספת התשואה.
החברות הללו הקפידו להדגיש כי למעשה הן מציבות אלטרנטיבה לבנקאות המסורתית; יש עוד אפשרויות מלבד הצורך לעבור דרך התיווך של הבנקים או חברות כרטיסי אשראי. במהלך השנים קמו גם קרנות המתמחות בהשקעה בפלטפורמות כאלו בחו"ל (בעיקר בארה"ב). החברות והקרנות הללו לא הסתפקו בפרסום ויחסי ציבור; הן נעזרו ביועצי השקעות ובסוכני ביטוח שהמליצו ללקוחותיהם להשקיע בהן, לא רק כאפשרות מתחרה לפיקדון בנקאי, אלא בתור מה שמכונה "השקעות אלטרנטיביות" – השקעות שאינן כוללות מניות או אגרות חוב, ואינן מושפעות ממצב שוקי ההון.
"כמעט שבעה חודשים עברו מאז פנייתי הראשונה, ובקושי הצלחתי למשוך 9% מהסכום שהפקדתי, סיפר ש', והוא אינו היחיד"
על רקע הריבית האפסית ששררה כאן מלפני עשור ועד אפקט הפוסט־קורונה, התעשייה הזו צמחה ושגשגה. אלא שאז האינפלציה התחילה להרים ראש, והריבית החלה לעלות בעקבותיה. אל המשקיעים חלחלה התודעה שהם בעצם נמצאים בהשקעה בסיכון, שמניבה תשואה דומה להשקעה חסרת סיכון.
אם לפני שנה וחצי הפלטפורמות הללו בארץ הציעו ריבית של כ־5%, שהייתה גבוהה לאין ערוך מהריבית האפסית שניתנה בפיקדון בנקאי, כיום, בעקבות הריבית הגבוהה במשק, השקעה סולידית ביותר במק"מ, קרן כספית ואפילו פיקדון בנקאי, עשויה להניב תשואה דומה, תוך שהיא הרבה יותר בטוחה (כי איננה תלויה ביכולת ההחזר של הלווים בפלטפורמה) וגם נזילה ביתר קלות. תחת ההכרה הזו, עוד ועוד משקיעים שהלוו את כספם ביקשו למשוך אותו, עד שמספר הבקשות למשיכה עלה לאין ערוך על ההפקדות החדשות או הפירעונות. הפלטפורמות לא הצליחו לעמוד בדרישות הללו.
ש', למשל, השקיע בשנת 2020 סכום של 100 אלף שקל באחת החברות הללו, בעקבות המלצה שקיבל מיועץ ההשקעות. "הסבירו לי שאני יכול למשוך את הכסף בכל עת ולקבל אותו תוך מספר ימים", סיפר לי. בסוף חודש מרץ היה השווי הכספי של השקעתו 114,000 שקל. הוא הגיש בקשה למשיכת הכספים, אך לא קיבל כל מענה.
"אחרי שלל פניות ודרישה חוזרת ונשנית מיועץ ההשקעות לסייע, קיבלתי סכום זעום של כ־3,000 שקל בלבד", מתאר ש'. "חודשיים אחרי זה קיבלתי עוד 1,300 שקל, ואחר כך עוד סכום קטן. כמעט שבעה חודשים עברו מאז פנייתי הראשונה, ובקושי הצלחתי למשוך 9% מהסכום שהפקדתי". ש' לא לבד. מאז חודש מרץ התקבלו בחברות הללו אלפי בקשות למשיכת כספים, אך מעטות נענו.
אין תשואה ללא סיכון
בחודשים האחרונים הודיעו כבר שלוש חברות כאלו, שדרכן עברו מיליארדי שקלים, כי נוכח גל הבקשות לפדיון כספים הן נאלצות לעצור פדיונות ולפרוס אותם על פני תקופה ארוכה של חודשים, וייתכן אף שנים. קרן "ווליו" של הפניקס למשל, שהשקיעה את כספי המשקיעים הישראלים בפלטפורמות הלוואות בארה"ב, הודיעה למשקיעיה כי ההון יוחזר להם בחמש השנים הקרובות, כאשר רוב רובו של הכסף יוחזר בתוך שנתיים. לדברי הקרן, מי שבכל זאת יתעקש לממש נכסים בפדיון מזורז, עשוי לצאת בהפסדים משמעותיים.
קרן "פאגאיה אופורטיוניטי" משקיעה גם היא באשראי צרכני בארה"ב, בהתאם למודל שפיתחה. גם היא הודיעה בחודש אפריל למשקיעים על עצירת האפשרות לפדות כספים באופן מיידי. מי שירצה את כספו יקבל אותו, על פי הפרסומים, בתשלומים שיימשכו שנתיים וחצי.
הפלטפורמה הגדולה בארץ בתחום היא "טריא", וגם היא חוותה כבר לפני כחצי שנה גל בקשות למשיכת כספים. מתחילת השנה הצטברו בקשות המשיכה שם לסכום של כמיליארד שקל. בטריא מקפידים להדגיש כי מרבית תיק ההלוואות שלהם מגובה בבטוחות של נדל"ן למגורים, מה שאמור לדבריהם להרגיע את המשקיעים, אך גם זה לא מסייע בהנזלת הכסף ובמימוש בקשות המשיכה ההמוניות. גם כאן צפויה פריסת תשלומים ארוכה.
מה אפשר לעשות? כנראה שום דבר, מלבד לקוות שכל המשקיעים יקבלו את כספם חזרה. אבל כן חשוב לדאוג לכך שהרגולטורים לא יורידו את העיניים מהסיפור הזה. רשות שוק ההון ערכה לפני מספר שבועות בדיקה בטריא; בינתיים לא פורסמו ממצאים. גם רשות ניירות ערך חייבת להיות מעורבת.
בשולי הדברים חשוב לחזור ולשנן: אין דבר כזה תשואה בלי סיכון. גם כשמשתמשים במונח קורץ כמו "השקעות אלטרנטיביות", וגם כשמדובר בהשקעות שבהגדרה אינן מושפעות מהתנודתיות של שוק ההון. במקרה כזה הן מושפעות מגורמים אחרים: אינפלציה, ריבית במשק, תמורות בשוק הנדל"ן או אירועים גיאו־פוליטיים ואחרים. חלקם נדירים, אך הם בהחלט יכולים להופיע ולהפתיע. ולעיתים, מתברר, ההשפעות הללו עלולות להיות הרבה יותר "קטלניות" לעומת טלטלות בשווקים. בראיון למעריב לפני כחודשיים אמר אייל אלחיאני, ממייסדי טריא: "לקחנו הרבה תרחישי קצה של בנק ישראל, אבל גם בהערכות הכי קיצוניות היה צפי לשש עליות ריבית בשנתיים, ולא עשר עליות ריבית בשנה". ובכל זאת, זה קרה.
נחזור לרעיון ולמטרה שבבסיס הפלטפורמות הללו, להוות אלטרנטיבה לבנקים בתיווך שבין לווים למלווים. האם הפורמט הזה קרס? כפי שזה נראה, מודל ה"שידוכים" הזה לא עבד טוב. מנגנוני הביטחון שהחברות הללו הבטיחו, לא עבדו ברגע האמת. רבים מהמשקיעים הם בני 60 פלוס, ששמו עשרות ומאות אלפי שקלים ב"השקעה אלטרנטיבית" לימי הפרישה הקרבים. הם יצטרכו להתאזר בסבלנות רבה כדי לראות את הכסף שלהם, אם בכלל. הרעיון היה יפה, אבל המצב שנוצר מוכיח שמשהו במודל הזה, לפחות במתכונתו הנוכחית, פגום.
