בקרב תומכי המחאה מתנהל ויכוח אם יש לחתור להסדר פשרה עם תומכי הרפורמה המשפטית כבר כעת, או להמשיך במחאה בכל הכוח, ולהגיע להסדרים רק בהמשך הדרך. מאמרו של חגי סגל "העם לא דורש רכבת בשבת – רק חלק מאוד מסוים ממנו" (מקור ראשון, 25.8.2023) מספק תחמושת דווקא למצדדים בהמשך המאבק.
סגל יוצא נגד אלו התומכים בהפעלת הרכבת הקלה החדשה בשבת. בתוך כך הוא יוצא גם נגד דברים שכתבתי לאחרונה באשר לתביעות שאנשי המחאה צריכים להציב בנוגע לאופי השבת בערים החילוניות. ("השלב הבא", הארץ, 26.7.2023). לדבריו של סגל, תומכי הפעלת הרכבת בשבת אינם מוכנים להכיר בהישג שבהפעלת הרכבת, אירוע שמאיים על "תפאורת הנכאים" שהם יצרו – "הכול רע, הכול התקלקל, ישראל בלהבות, חורבן בית שלישי, יאללה רילוקיישן".
סגל כורך אפוא קריאה להפעלת הרכבת בשבת עם אי-שביעות רצון מעצם הפעלתה של הרכבת. ואולם המדובר בשני עניינים שונים לגמרי – הפעלת הרכבת והפעלת הרכבת בשבת. יתר על כן, טיעונו של סגל מבוסס על סתירה פנימית: אלו המבקשים להרחיב את הפעלת הרכבת לשבת הם דווקא אלו המברכים על הפעלת הרכבת, שהרי הם רוצים להרחיב את הברכה שהם רואים ברכבת לכל שבעת ימי השבוע, ולא רק לחמישה ימים וחצי בלבד.
טיעונו של סגל מבוסס על טעות עובדתית. סגל טוען שהתומכים בהפעלת הרכבת בשבת הם "מיעוט קולני", ש"מזייף מחאה", ואילו הוא מדבר בשם "הרוב הדומם". ואולם, סקר דעת קהל שערך מכון סמית בראשית אוגוסט מגלה ש-71% מהציבור היהודי תומך בתחבורה ציבורית בשבת, וכן תומכים בכך 96% מהציבור החילוני, 81% מהציבור המסורתי שאינו דתי, ו-54% מהציבור המסורתי דתי. (ראו: נועם ריין, "שוב ובפער גדול: רוב הציבור בעד תחבורה ציבורית בשבת", אתר ICAR, 15.8.2023).
סגל כותב על יריביו בזלזול. הוא אינו מתמודד עם אף אחד מטיעוניהם, אלא מציג אותם כ"משביתי שמחות מקצועיים", שמבקשים "לדכדך את עם ישראל". סגל גם מציג אותם כהיסטריים וכנוטים לדרמטיזציה, משום שלדבריו הם מציגים את השבתת הרכבת בשבת כ"אסון לאומי". אבל מי שכותב בהיסטריה ובדרמטיות הוא סגל עצמו, המציג בצורה מוקצנת וחסרת אחיזה במציאות את אלו שאינם חושבים כמותו.
סגל אינו מתייחס כלל לשיקול הסוציאלי העומד ביסוד התביעה להפעלת הרכבת הקלה בשבת, היינו מתן האפשרות לבני אדם עניים לנוע בשבת כפי בחירתם (לביקורים אצל בני משפחה וחברים, לבילוי בים ובפארקים, וכולי). תחת זאת, הוא מציג את התומכים בהפעלת הרכבת כמי שמבקשים להחריב את התפיסה המסורתית של היהדות באשר לאופי השבת.
ואולם טיעונו של סגל מבוסס על תפיסה מהותנית של היהדות. בשבילו היהדות היא אך ורק היהדות האורתודוכסית שהוא משתייך אליה. ואולם בשום רגע בתולדות העם היהודי לא נמצאה תפיסה אחת בלבד של היהדות, ולאורך הדורות תכני היהדות עברו שינויים רדיקאליים. יתר על כן, תפיסת היהדות של סגל מקובלת כיום על מיעוט בלבד מקרב היהודים בישראל ובעולם.
בהמשך לכך, סגל אינו מסוגל להבין שהתרבות החילונית העשירה שהתפתחה בארץ ישראל ובמדינת ישראל ב-140 השנים האחרונות היא גרסה נוספת של היהדות, הקיימת לצד היהדות האורתודוקסית. סגל שואל מה יבדיל את התרבות הישראלית מהתרבות של איטליה, צרפת ואמריקה אם לא תתקיים במדינה התפיסה האורתודוקסית של השבת. ואולם הוא מתעלם מכך שהתרבות הישראלית שנוצרה במסגרת מפעלה של הציונות מצטיינת בעובי ובעושר המבדילים אותה מתרבויות העולם, ולא מן הנמנע שאחד ההבדלים מתייחס לאופיו של יום השבתון.
סגל גם מבקש לכפות את תפיסת היהדות האורתודוקסית שלו על כל היהודים החיים בישראל. ואולם בכך הוא אינו מסוגל להכיר באפשרות של ביזור ההסדרים הנורמטיביים החלים על היהודים בישראל. אכן, בשורה של הקשרים, כמו חינוך, גידול חזיר, מכירת חזיר, קבורה, וגם אופייה של השבת, חלים על היהודים בישראל, במקביל, הסדרים שונים ומגוונים, חלקם על בסיס גיאוגרפי.
ולסיום, בעוד אשר אלו המבקשים להפעיל את הרכבת הקלה בשבת מבקשים לקבוע הסדר המתאים לדעתם לתושבי תל אביב וגוש דן בלבד, אך לא למדינה כולה, סגל מבקש לכפות הסדר אחיד, ההסדר האורתודוקסי, על כל היהודים החיים במדינה, בלי קשר לאמונותיהם ולאורחות חייהם.
