ועדת הבדיקה הממשלתית לפרשת הרוגלות היא עוד מופע של משבר האמון החריף בין הרשויות בישראל. כזכור, הפרשה התפוצצה בסדרת כתבות שפורסמו בעיתון כלכליסט, שבהן נטען כי המשטרה משתמשת ברוגלה בשם "פגסוס" הפורצת לטלפונים ניידים ושואבת את תכולתם, ללא צווי חיפוש או האזנה. בפרסומים צוינו שמותיהם של 24 אזרחים שמכשיריהם נפרצו ללא צו, אף שכלל לא הוגדרו חשודים.
מבחינה משפטית, תחום האזנות הסתר מוסדר על ידי שני חוקים – חוק האזנת סתר, וחוק הגנת הפרטיות. סעיף 6א לחוק האזנת סתר קובע כי "נשיא בית משפט מחוזי או סגן הנשיא רשאי להתיר בצו האזנת סתר אם שוכנע, לאחר ששקל את מידת הפגיעה בפרטיות, שהדבר דרוש לגילוי, לחקירה או למניעה של עבירות מסוג פשע"
כאשר המשטרה מקבלת היתר כזה, היא רשאית "להקים עמדה", כלומר להשתמש באמצעים טכנולוגיים לשם האזנה לטלפון. כאן מתחילה התסבוכת. הטכנולוגיה מאפשרת שלוש רמות של חדירה מרחוק לטלפונים: ברמה הבסיסית, המשטרה מאזינה לשיחות הנעשות מתוך הטלפון; הרמה השנייה כוללת "שיחות בין מחשבים", הכוונה למסרונים והודעות ווטסאפ; הרמה השלישית היא שאיבה של כלל תכולת הטלפון – היסטוריית השיחות, המסרונים והמיקומים, ואף שליטה קבועה מרחוק בטלפון הנייד, כולל במצלמה וברמקול.
על פי הפרשנות המקובלת לחוק, ההיתר שמעניק בית המשפט המחוזי לפי חוק האזנת סתר כולל רק את הרמה הראשונה והשנייה. למשטרה אסור לשאוב את תכולת הטלפון ולשלוט בו מרחוק, ורק לשב"כ מותר לעשות זאת לשם מניעת פעילות טרור. נקודה נוספת: חוק האזנת סתר הוא חריג בכך שראיות שהושגו תוך הפרת החוק הן פסולות, ולא ניתן לעשות בהן שימוש בהליך הפלילי.
מחכים לניוון הטכנולוגי
בחזרה לאירוע: בתגובה לפרסומים, טענו המפכ"ל דאז אלשיך וראש יאח"ה יואב תלם, כי המשטרה לא משתמשת ברוגלות. התקשורת לא האמינה, במיוחד לאור התבטאויות עבר של אלשיך, שהתגאה בכך שהביא מהשב"כ "אמצעים מיוחדים".
בסוף ינואר 2022, ימים ספורים לאחר פרוץ הפרשה, ומשגבר החשד כי בכירי המשטרה לא אמרו אמת, הורה היועמ"ש דאז אביחי מנדלבליט, להקים צוות בראשות המשנה שלו לעניינים פליליים עמית מררי, ובהשתתפות שני ראשי אגפים בשב"כ בדימוס, כדי לברר את העובדות. עוד הוחלט על עצירת השימוש ברוגלות עד לסיום הבדיקה. גורם נוסף שהודיע על פתיחה בחקירה היה מבקר המדינה מתניהו אנגלמן.
הצוות של מררי נדרש לבדוק האם אכן ביצעה המשטרה מעקבים אחרי אזרחים ללא צו שיפוטי, ובמקרים שבהם ניתן צו כזה, האם המשטרה חרגה ממה שהחוק מתיר לה ושאבה מהטלפונים מידע שהיה אסור לה לשאוב. מבחינת היקף השימוש ברוגלות, הצוות גילה כי המשטרה הדביקה למעלה מאלף טלפונים ניידים של אזרחים ב"פגסוס". כיוון שהתוכנה מזרימה את הנתונים לבסיס נתונים ארצי שאינו ניתן לשינוי או למחיקה, הצוות בדק את הנתונים שהתקבלו במערכת מתוך כלל הדבקות הטלפונים.
ועדות חקירה ובדיקה, טוענת היועמ"שית, נועדו להצביע על ליקויים. לא לשמש כלי להשפעה על תיקים פרטניים של פוליטיקאים
ביחס לשאלה הראשונה נקבע שלמעט מקרים בודדים, ההדבקות נעשו כדין לאחר קבלת צו שיפוטי. ביחס לשאלה השנייה, הממצאים היו שונים. נקבע כי בשל "יכולות עודפות של המערכת", מחלקת הסייבר במשטרה שאבה הרבה יותר נתונים ממה שהיה מותר לה. הממצא הוביל את הצוות לבחון שאלה שלישית: האם גופי החקירה עשו שימוש בחומרים שהיה אסור להם לשאוב. כלומר, האם חומרים שהתקבלו באמצעות חריגה מצווי האזנת הסתר הועברו ליחידה החוקרת או הוצגו כראיות בתיקים. תשובת הצוות הייתה שלילית: אנשי הסייבר הורידו אמנם את תכולות המכשירים, אולם מסרו לגופים החוקרים רק את המידע הרלוונטי.
ההמלצה הראשונה של הצוות הייתה שבאופן מערכתי, לא נכון לסמוך על אנשי הסייבר. אם המשטרה מעוניינת להשתמש ברוגלות, עליה לבצע "ניוון טכנולוגי" של התוכנה ולבטל את "היכולות העודפות" שלה, כך שלא "תשתה" יותר ממה שמותר לה. עוד המליץ הצוות על ליווי משפטי צמוד כבר בשלב רכש המערכות, והבניית מנגנוני פיקוח על הפעלתן. אגב, מכיוון שאותו תהליך של "ניוון טכנולוגי" טרם הושלם, המשטרה איננה משתמשת ברוגלות. על פי התבטאויות המפכ"ל, זו אחת הסיבות לשיעורי הפיצוח הנמוכים של הרציחות במגזר הערבי.
פגיעה במאבק בפשיעה
עד כאן העובדות המוסכמות, ומכאן מתפצלות הגרסאות. כדי לפרוש את התמונה המלאה נביא את שני הנרטיבים. הראשון שייך ל"מנצח" של השבוע, ח"כ משה סעדה, שהיה הדוחף המרכזי להקמת ועדת הבדיקה הממשלתית, בגיבוי שר המשפטים יריב לוין. הנרטיב השני, שנציג בהמשך, הוא של הפרקליטות.
על פי סעדה, מי שהיו אמורים לחקור את האירוע הם אנשי המחלקה לחקירת שוטרים ולא הייעוץ המשפטי לממשלה. אלא שמח"ש, בשל השיתוק הכללי שפשׂה בה מאז שקרן בר־מנחם עומדת בראשה, אפילו לא ניסתה לחקור בעצמה את הפרשה. מדוע לדעתו חשוב שדווקא מח"ש תחקור? משום שחוק האזנת הסתר מטיל על היועמ"ש אחריות לפקח על המשטרה בנושא, ולקבל מהמפכ"ל דו"ח חודשי על השימוש בהאזנות סתר. סעדה טוען כי היועמ"ש מעל בתפקידו ולא פיקח על המשטרה, ולפיכך הבדיקה צריכה לכלול גם אותו. הטלת הבדיקה על המשנה ליועמ"ש גרמה לכך שחלקו בפרשה כלל לא נבדק.
טענה נוספת של סעדה היא שהבדיקה לא כללה את השופטים שאישרו את הצווים, ולפיכך לא הובהר מה היה המידע שהוצג בפניהם, מה הם אישרו, והאם הייתה התאמה בין הבקשות לצווים. סעדה דוחה את הטענה שהגיעה מכיוון השב"כ ולפיה חקירת האזנות הסתר עלולה לחשוף אמצעים רגישים. לדבריו, הוא עצמו חקר לא פעם אירועים חריגים בשב"כ, ויש דרכים לעשות זאת תוך שמירה על סודיותן של טכנולוגיות רגישות. ובכלל, החקירה הפעם היא נגד המשטרה, ולא נגד השב"כ.
הטענה המרכזית של סעדה היא ש"על פי מקורותיו" נודע לו שנעשו גם עבירות פליליות, ואנשי הסייבר העבירו מידע אסור ליחידות חוקרות. סעדה דוחה את טענת גורמי המשטרה וסבור שהחומר האסור אכן הועבר ליחידות חוקרות. האזנת סתר, כמו חיפוש בבית חשוד, היא כלי חשוב, אלא שחיוני להשתמש בו אך ורק בגבולות החוק.
מבחינתו, לאחר שיועמ"ש המשטרה אלעזר כהנא הודה שהותקנו רוגלות ב־1,086 מכשירי טלפון, מדובר באירוע דרמטי המחייב חקירה רצינית. סעדה איננו רואה בעיה בחקירת תיקים פתוחים, מאחר שאם הם אכן מכילים ראיות פסולות, השופט צריך לדעת זאת, ורק גוף חקירה חיצוני יוכל להצביע עליהן ולפסול אותן. על הטענה שכל הוועדה לא נועדה אלא לשרת את נתניהו, משיב סעדה ש"גם לנתניהו מגיע צדק". ובנוגע לטענה בדבר רדיפת גורמי אכיפת החוק, סעדה מציין שהוועדה יכולה להוציא המלצות אבל לא להגיש כתבי אישום. אלה יוגשו רק באישורה של היועמ"שית.
לסעדה יש טענות גם נגד התנהלותה של גלי בהרב־מיארה בהווה. העובדה שהיא לא מאשרת כיום שימוש חוקי ברוגלות פוגעת קשות באכיפת החוק, מאחר שאת רוב אירועי הפשיעה החמורה לא ניתן לפענח בלי שימוש בכלים אלו.
מהר, לפני המבקר
הפרקליטות, כך על פי חוות הדעת שהגישה בנושא, דוחה את טענות סעדה. מבחינתה הצוות של מררי עשה עבודה טובה. הוא קבע שגם אם נעשה ברוגלות שימוש טכנולוגי שגוי על ידי אנשי הסייבר, ראיות פסולות לא הועברו לגורמי החקירה, ולא נעשה בהן שימוש. פעילות הצוות בלמה את השימוש הלא חוקי ברוגלות, והסדירה את השימוש העתידי בהן. הפרקליטות דוחה גם את הטענה שלפיה מח"ש הייתה אמורה לחקור את הפרשה. מח"ש היא גוף חקירה הנכנס לפעולה רק כאשר ישנה תשתית ראייתית המצביעה על חשד לעבירה פלילית. במקרה הזה הוכח שלא היו עבירות פליליות, ולכן לא היה בסיס למעורבותה. בפרקליטות מוטרדים מכך שהממשלה כלל לא ערכה דיון מקיף וממצה בדו"ח מררי.
טענה נוספת של הפרקליטות: אין שום היגיון בהתעלמות ממבקר המדינה, שהודיע כי הוא חוקר את פרשת הרוגלות. מדובר, כך נטען, בחקירה רצינית ומקיפה, שמשרד המבקר הקצה לה אגף שלם. אנשי המבקר ראיינו דמויות מפתח, אספו אינספור חומרים והשקיעו תשומות גדולות בבירור מקיף וממצה של הנושא.
העובדה שהממשלה איננה ממתינה לפרסום דו"ח המבקר ולא מנהלת מולו שיח בנושא, מטרידה פעמיים: פעם ראשונה בהיבט של חיסכון במשאבי ציבור. צריך לזכור שכל ועדה כזו גוזלת משאבים עצומים; היא מרתקת עובדי מדינה הנדרשים לעסוק יום ולילה בנושא, ומטילה עומס גדול על המערכות המבוקרות, הנדרשות לשתף פעולה, להעביר מסמכים ולהשקיע זמן רב בתשאולים וחקירות.
לא הגיוני, טוענים בפרקליטות, שהעבודה הזו תיעשה שלוש פעמים. גם על ידי צוות מררי, גם על ידי מבקר המדינה, וגם על ידי ועדת הבדיקה הממשלתית. התנהלות הממשלה מחזקת את החשד שמניעיה אינם נקיים. החיפזון וההתעלמות מעבודת המבקר מגבירה את החשש שכל מה שהממשלה רוצה זה לעכב את ניהול תיקי נתניהו.
טענה נוספת מתייחסת לפגיעה במשטרה, שגם כך נמצאת במשבר. המשטרה מתמודדת כיום עם ועדת החקירה הממלכתית לאירועי מירון, אשר יצרה שיתוק באגף המבצעים. ועדת חקירה נוספת, שבמסגרתה בכירי אגף החקירות יזומנו לעדות באזהרה בזה אחר זה, תשתק את האגף, ויכולתו למלא את תפקידיו ייפגעו. לוועדות חקירה יש מחיר: הן מחזקות את תסמונת הראש הקטן. אף קצין בכיר לא ייקח סיכון לפצח תיקים, והפשיעה תלבלב.
אגב, זו בדיוק אחת הסיבות לכך שגם המל"ל וגם השב"כ התנגדו להקמת הוועדה. בשב"כ טוענים שאם המשטרה לא תהיה חזקה במאבק בארגוני הפשיעה במגזר הערבי, הם יתמודדו עם הדינמיקה המוכרת של פשיעה פלילית הזולגת לפשיעה שלטונית (כפי שכבר קרה בטירה השבוע) ולפשיעה לאומנית. בנוסף, הם חוששים שיהיה קשה מאוד להימנע מחשיפת יכולות מיוחדות במהלך דיוני הוועדה, והמחיר עלול להיות כבד.
הנקודה האחרונה, שהיא הדומיננטית ביותר בחוות הדעת שפרסמה היועצת, היא הסמכות שקיבלה הוועדה לבדוק תיקים פתוחים. ועדת חקירה ממלכתית או ועדת בדיקה ממשלתית נועדו להצביע על ליקויי עומק ולהמליץ על תיקוני מדיניות ציבורית רוחביים. הן לא אמורות לשמש כלי, ישיר או עקיף, להשפעה של פוליטיקאים על תיקים פרטניים של פוליטיקאים אחרים.
כך נכתב, בין השאר, בחוות הדעת של לשכת היועמ"שית: "על פי הדין הקיים במדינת ישראל, ניהול של הליך פלילי מופקד בידי בית המשפט היושב בדין, וקיימת הפרדה מוסדית ברורה בין אחריותו המיניסטריאלית של שר המשפטים, לבין גופי החקירה והתביעה שהם עצמאים במילוי תפקידם במקרה פרטני. הממשלה אינה מוסמכת להורות על ביצוע פעולה כלשהי ביחס להליכים פליליים תלויים ועומדים".
הפרקליטות משוכנעת שוועדת הבדיקה תעכב מאוד את הטיפול בתיקי נתניהו. היא תייצר ראיות חדשות, ועלולה להתפתח למעין ערכאה מקבילה הדנה בראיות הקשורות בתיקי נתניהו, מה שיוביל לאינספור בקשות לדחייה ולהשהיית הדיונים בהרכב העיקרי עד "לבירור העובדות". כל זאת למרות העובדה שאם ישנן ראיות פסולות בתיקי נתניהו הן שייכות לעד אחד בלבד – שלמה פילבר.
תפסת מרובה
השופט משה דרורי, שמונה לעמוד בראש הוועדה, ראוי ביותר לתפקיד הזה. בתפקידו כסגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים הוא טיפל באינספור בקשות של גופי חקירה לשימוש בהאזנות סתר, וצבר מומחיות רבה בתחום. אגב, הגישה שלו הייתה לאפשר למשטרה שימוש נרחב בכלים הללו, והיה לו הסבר משכנע: לטובת החשוד, עדיף לו שהמשטרה תפגע בפרטיות שלו ותמנע ממנו לבצע עבירות לפני מעשה, כאשר הוא רק מדבר עליהן, ולא תמצה איתו את חומרת הדין אחרי שהוא עשה אותן. הזכות לפרטיות חשובה, אבל פחות מהזכות לחירות הנשללת ממי שיושב בכלא.
בשורה התחתונה, ככה נראות מחשבות טובות בלי דיוק הכוונה וחוכמת המעשה. אין ספק שמשהו לא טוב קרה למשטרה תחת ניהולו של אלשיך, ואין ספק ששלטון המבקש להגן על זכויות האדם חייב להקפיד הקפדה יתירה על שורת הדין ולהיצמד לחוק בניהול חקירות פליליות, ואם נתגלו ליקויים יש לחקור אותם. אבל כאשר החקירה הזו נעשית תחת כל כך הרבה רמזים לשיקולים לא ענייניים, קשה להתפלא שהיא לא זוכה לאמון.
מה הלאה? ניתן להעריך שתוגש עתירה לבג"ץ, וזה יבטל את הסמכות של הוועדה ביחס לחקירת תיקים פתוחים. ניסיון העבר מלמד שאת הלקח, "תפסת מרובה לא תפסת", הממשלה תתקשה להפנים.
