השבוע לפני שלושים שנה חדלה אוסלו להיות בירת נורווגיה, ממלכת הפיורדים, ועברה להיות משהו אחר לגמרי. מאז שלהי אוגוסט 93' היא שם נרדף למהלך המדיני הכאוב ביותר בתולדות ישראל. הוא נועד להביא שלום אבל הביא מלחמה. כיווץ את הארץ אך הרחיב את בתי העלמין שלה. מספר קורבנותיו הישיר עולה על אלף. ראש ממשלה נרצח. מפת האילוצים הביטחוניים של מדינת היהודים השתנתה דרמטית, שינוי מובהק לרעה.
לפני אוסלו לא נורתה רקטה אחת מעזה לישראל, מאז אוסלו נורו רבבות טילים. לפני אוסלו לא נזקקנו לחומת הפרדה ביו"ש, עכשיו יש חומה חדשה אפילו בירושלים. יש גם רשות פלסטינית מושחתת ברמאללה שגוררת אותנו בהדרגה להאג, מחרחרת את תופעת ה־BDS ברחבי תבל ומשלמת משכורות למחבלים כלואים. כמות עצומה של נשק, עצומה, נאגרה במרחב שממשלת ישראל העבירה לרשות בשנות התשעים, גדולה עשרת מונים מהיקף אמצעי הלחימה שהוחזקו בידי הפלסטינים כשצה"ל שלט לבדו בכל המרחב. בעתיד הלא רחוק היא עלולה לתדלק אינתיפאדה שלישית, מסוכנת יותר מקודמותיה, אשר תכלול הסתערות של מיליציות חמושות על יישובים יהודיים משני צידי הקו הירוק.
האם לפני אוסלו מצב הביטחון והאומה היה אידיאלי? לא, אף פעם לא היה. בשנה שקדמה לאוסלו נרצחו עשרות ישראלים. אבל ההסכם נועד למזער את מספר הפיגועים, לא להגדיל אותו. "די לדמעות ולדם", הכריז רבין בטקס החתימה הרשמי בוושינגטון. יוסי ביילין כתב על אוסלו באותה שנה ש"המבחן האמיתי יהיה מבחן הדם: אם בעקבותיו יישפך דם רב יותר מאשר לפניו – הוא ייכשל".
לפי המדד הפשוט הזה אין ספק שאוסלו נכשל כישלון חרוץ. הרבה יותר דם נשפך אחריו מאשר לפניו. ביילין עצמו מודה בכך. לא מבקש סליחה, אבל מודה. מצב המלחמה המתמיד בין הפלסטינים לישראל אינו מאפשר לביילינים לטעון להצלחה. הם מאשימים את המתנחלים, את נתניהו, את יגאל עמיר, גם את ערפאת, אך בסופו של דבר יכולים לבוא בטענות בעיקר לעצמם. אחד מאנשי רבין פתח פעם מגירה במשרדו כדי להראות לי בתוכה תצלום ממוסגר ממעמד החתימה המפורסם בבית הלבן. כשהאינתיפאדה השנייה פרצה הוא הוריד את התצלום מהקיר ודחף אותו לשם.
מה הייתה הטעות הגדולה של רוקחי הסכם אוסלו ובעלי זכות החתימה עליו? לאו דווקא השאיפה לשלום על חשבון נחלות אבותינו. רבין הבהיר עוד ב־1974 שלא אכפת לו לנסוע עם ויזה לגוש עציון. הוא ופרס הטיפו במשך שנים לוויתורים טריטוריאליים. כשחזרו לשלטון אחרי חמש־עשרה שנות גלות באופוזיציה, נערכו להגשים את נוסחתם. היה נדמה להם שהיא תאפשר לפתור אחת ולתמיד גם את הבעיה הדמוגרפית. הם לא הבינו שבחיים יש בעיות בלתי פתירות שעדיף לחיות איתן ולקוות לטוב מאשר לנסות לכפות עליהן פתרון שווא. שאיפתם למצוינות שיבשה את שיקול דעתם עד כדי הפקרות.
האמונה שדווקא ערפאת יושיע את עם ישראל מהצרות הדמוגרפיות והביטחוניות הייתה מחשבת עוועים. גם הרעיון שאפשר לחלק את הארץ הקטנה הזו לשתי ישויות מדיניות, שיקיימו ביניהן יחסים סבירים. ערפאת לא חשב לרגע לחיות בשלום לצד ישראל. אפילו אבו־מאזן לא. ב־2008 אולמרט הציע לפלסטינים כמעט את כל יו"ש ואת חצי ירושלים במסגרת הסדר קבע, אבל אבו־מאזן אמר לא, תודה. מבחינתו, כמו מבחינת ערפאת, אוסלו הייתה מבוא לחיסול ישראל, לא מבוא להשלמה נצחית איתה. החבורה האש"פיסטית הרצחנית שרבין ופרס ייבאו מתוניס בשנות התשעים קיבלה מהם את מה שיכלה לקבל בדרך דיפלומטית, ומאז ממררת את חיי מדינת היהודים תוך המתנה סבלנית לקריסתה ההדרגתית. לרבין, לפרס ולביילין לא הייתה סבלנות. הם רצו שלום כאן ועכשיו, ולכן הפסידו הכול.
היום יש כמעט קונצנזוס שהימין צדק. לו היה אפשר להחזיר את הגלגל לאחור ואת אש"ף לתוניס, רוב אזרחי ישראל היו בעד. בראיון התפכחות למעריב ב־2017 אמר בכיר מחנה השלום לשעבר שלמה בן־עמי, בשם לאה רבין, ש"אם בעלה היה יודע לאן הגענו עם התהליך, הוא היה מתהפך בקברו". על ערפאת אמר בן־עמי: "הוא דחף אותנו למקום שבו שברנו את המפרקת".
אם כך, מדוע הימין עצמו לא ביטל עד היום את הסכמי אוסלו? מאותה סיבה שהוא גם לא חוזר עכשיו לעזה: אבן שממשלה טיפשה אחת זרקה לבאר, אפילו עשר ממשלות חכמות לא יוכלו להוציא. יש הסכם, יש קהילה בינלאומית ויש הרבה יהודים שיסרבו לחזור ליש"ע וימרידו את צה"ל.
מזל שיש גם מתנחלים. בניגוד למה שרבין אמר בישיבת הממשלה ב־93', שהפרוטוקול שלה נחשף השבוע, הם לא התגוררו בהתנחלויות פוליטיות. תרומתם לביטחון גדולה מאוד. היישובים שבהם החזיקו בציפורניים ובשיניים למרות העוינות התקשורתית והפיגועים הם המוצבים המשמעותיים ביותר של ישראל בלב השטח. בלעדיהם צה"ל היה נוטש מזמן, כפי שנטש את רצועת עזה יחד עם אחרון המתיישבים, ואפשר בכך את הפיכתה לחמאסטן חדשה. בהיעדר פתרון מדיני קלאסי ההתנחלויות מספקות פתרון מסוג אחר, הפתרון הציוני המסורתי. הנה, 145 שנים אחרי הקמת פתח־תקווה אפילו לוב וסעודיה נושאות ונותנות עם ישראל.
