שבועיים חלפו מאז פרסום המודעה, אך טבעו של כתם שהוא לא נמחה בקלות. סימניו עדיין כאן, עכורים ומבישים. מודעת ענק, בחתימתם של יותר ממאתיים רבנים ואישי ציבור, ביקשה להעביר את הרוצח עמירם בן־אוליאל לאגף התורני בבית הכלא.
בין החותמים יש דמויות שזה זמן אינני מרגיש שאני שותף איתם באותו מגזר, שכן הם ואני מפרשים לגמרי אחרת את תפיסת הציונות הדתית. יש בהם שני רבנים בולטים שתמכו במשה קצב לאחר שהורשע באונס, וטענו כי כל הפרשה היא עלילה ורדיפה. הם בחרו להתייצב לצד האנס ולא לצד הקורבנות. יש שם גם שני רבנים בולטים שעסקו בהאדרת שמו של הרוצח ברוך גולדשטיין. היהדות שלי רחוקה משלהם כרחוק מזרח ממערב. אבל בתוך רשימת החותמים על המודעה יש יותר ממאתיים רבנים ואישי ציבור נוספים. את חלקם אני מכיר ומוקיר, ותמה כיצד כולם חתמו על המודעה הזו, תמה עד כאב.
זוהי מודעת ענק שלכל אורכה לא צוין שבן־אוליאל הורשע פה אחד בבית המשפט המחוזי, ובהמשך בערעור בבית המשפט העליון, ברצח הורים ותינוק חפים מפשע ובפציעתו האנושה של ילד קטן. מודעה שאין בה גינוי למעשה הרצח ולפגיעה בחפים מפשע. אפילו לא הסתייגות רזה, דקה, משהו. מותר כמובן לבקר את שב"כ ואת מערכת המשפט בצורה עניינית. אין איש או מערכת שחסינים מביקורת. אך מודעת ענק בעיתון, שיש בה מידע מוטעה ומטעה וחלקי מאוד, ושמשתלבת היטב עם רוח התקופה של "חבוט במפקדי צה"ל ושב"כ ובשופטים ככל יכולתך", רחוקה מלהיות עניינית.
תמוהה בעיניי גם הבחירה לצאת למאבק ציבורי רחב כל כך, מהסוג השמור על פי רוב לנושאים לאומיים כבדי משקל, דווקא עבור תנאי כליאה של רוצח לאומני. מובן שגם על תנאיו וזכויותיו של רוצח יש להקפיד ולשמור, אך האם זה הדבר שמצדיק מאבק כה נרחב? האם זה הדבר שדורש זעקה של קשת רבנים רחבה?
ושמא תאמרו שיש לדון לכף זכות ולהניח שמאות החותמים כה רגישים לכל עוול, עד שאינם מסוגלים לשתוק כשהוא מתרחש. אלא שיהיה קשה למצוא מודעה דומה ובהיקף זהה בסוגיות אחרות, חמורות ונוראות בהרבה. זוהי מודעה יוצאת דופן בהיקפה, בעוצמתה ובמספר החותמים עליה. הבחירה על איזה עוול יוצאים למחאה רחבה היא מדד חשוב, שמלמד על סדר העדיפויות של המוחים.
לא ראינו מודעה כזו בסוגיות כמו בני נוער שממתינים לטיפול נפשי יותר משנה בשל קריסתה של מערכת בריאות הנפש; היחס ללוחמי צה"ל המתמודדים עם פוסט-טראומה ומתקשים לתפקד; נגע תאונות הדרכים; היעדר פגייה בעיר אילת; פגיעות מיניות בילדות ובנערות; פערים חברתיים מהגבוהים בעולם המערבי; כשלי מערכת החינוך; השתמטות של ציבורים שלמים משירות למען המדינה ועוד ועוד. ייתכן שנעשות פעולות רבות וחשובות בנושאים האלה, ולפחות את חלקן אני אף מכיר ומעריך, אך בכל אלה לא נשמע כמעט קול ציבורי. בוודאי לא מודעה ומאבק בסדר גודל כזה.
ואולי תאמרו שכל אלה הן בעיות קבועות שיש להתמודד איתן בדרך אחרת, ואילו כאן הנושא אקטואלי. אבל הרי יש כל כך הרבה עוולות אקטואליות מאוד שנענות בשתיקה מהדהדת ועגומה. כמה חסרה, למשל, מודעת תמיכה רחבה ברמטכ"ל, בראש שב"כ ובאלוף פיקוד המרכז, שהפכו לשק חבטות של גורמים בימין הישראלי. גורמים מסוימים בציונות הדתית – מגזר שמעלה על נס את מי שבחרו בחיי שליחות והקרבה למען המדינה במשך עשרות שנים, תוך סיכון חייהם – מובילים מתקפות על מפקדי צה"ל ושב"כ. היכן מאתיים רבנים ואישי ציבור שיצאו בקריאה לטובתם?
אינני יודע אם תנאי הכליאה של הרוצח בן־אוליאל ישתנו. ייתכן שהם צריכים להשתנות, ייתכן שיש מקום לביקורת על הרשויות. כך או כך, הכתם שיצרה המודעה החריגה – שלא מוזכר בה רוצח או גינוי לרצח, ושמשתלבת עם רוח התקופה של התקפות הנשענות על חצאי אמיתות כלפי מוסדות המדינה – יישאר כאן הרבה אחרי שתנאי כליאתו של בן־אוליאל יוכרעו מחדש.
