שתי מילים, "סליחה מוחמד" והסערה שבעקבותיהן, הן איתות אזהרה מבהיל להתיישבות ולאוהדיה. איתמר בן־גביר לא אמר דבר חדש בריאיון הסוער שלו לפני שבוע באולפן חדשות 12. המדיניות הביטחונית והמשפטית של ישראל אכן מעדיפה את הזכות לחיים של המתיישבים על פני חופש התנועה של הפלסטינים. זה לא אפרטהייד אלא שיקול ביטחוני בסיסי. לא רק יו"ר עוצמה יהודית חושב כך, אלא גם נשיאת העליון בדימוס דורית ביניש, שכתבה עוד ב־2007, בדיוק בהקשר הזה, ש"המרחק הרב בין אמצעי הביטחון שנוקטת מדינת ישראל לשם הגנה מפני מתקפות טרור ובין הפרקטיקות הפסולות של מדיניות האפרטהייד מחייב להימנע מכל שימוש בביטוי החמור".
לפי ביניש "לא כל הבחנה… היא בהכרח הפליה פסולה, ולא כל הפליה פסולה היא אפרטהייד. עלינו להיות זהירים ומאופקים מהגדרות המקנות לאמצעי הביטחון הננקטים לשם הגנה על הנוסעים בדרכים משמעות של הפרדה המבוססת על אדנים פסולים של טעמי גזע ולאום". מה יש לומר. כל מילה. ועוד בהכשר בג"ץ.
אלא שבן־גביר, עורך דין ממולח ואשף תקשורת מנוסה, לא הסתפק בהצגת המשוואה שבה החיים עצמם גוברים על חופש התנועה, אלא בחר לדבר באופן אישי על "הזכות שלי, של אשתי, של הילדים שלי, להסתובב בכבישי יהודה ושומרון", ואל מול הערבי הראשון שנקרה בדרכו. כשהפטיר "סליחה מוחמד" לעבר עמיתי מוחמד מג'אדלה שישב באולפן, הוא בוודאי זכר שמג'אדלה אזרח ישראל ושאילוצי הביטחון הללו אינם קשורים אליו. זה לא היה מעשה של נימוס או חוסר נעימות אלא של אדנות. בן־גביר ידע מה הוא עושה, וביקש לחדד את החלוקה בינו ובין הערבי הקרוב. לא במקרה הוא המשיך להשתמש בביטוי הזה גם לאורך השבוע. "סליחה מוחמד", הוא צייץ כשהצטלם במהלך הריסת בנייה לא חוקית בנגב, צובע פעולה נדרשת של אכיפת חוק בצבע של מאבק במוחמדים כולם, כדי לקושש עוד קצת רווח פוליטי.
הסערה הבינלאומית שקמה אחרי הריאיון התבססה גם על חיתוך חלקי של דברי בן־גביר, ותרגומם לאנגלית באדיבות בידיאסניקים מקצועיים, אבל אי אפשר להתעלם גם מזהות הדובר: כשהפרזנטור למדיניות ישראל ביו"ש הוא מי שתמונת גולדשטיין הייתה תלויה במופגן בסלון ביתו, קשה יותר לשכנע שהמניעים הם ענייניים ולא גזעניים, לא רק את אומות העולם אלא גם כאן בבית.
האירוע הזה מצטרף לצבר טעויות קשות מימין שעלולות לפעול נגדו כבומרנג. שלושים שנה אחרי אוסלו ו־18 שנה אחרי הגירוש מגוש קטיף, המיינסטרים הישראלי התפכח מחזון השלום שמסירת שטחים בצידו. גם אם רוב הציבור אינו מעפיל בהר בתמיכה אקטיבית, הוא משלים עם המצב. המתנחלים השכילו להתנחל גם בלבבות, וממילא אין פרטנר בצד השני. אלא שהשילוב של הרפורמה יחד עם כוח פוליטי חסר תקדים להתיישבות ונבחרי ציבור עם פה גדול במיוחד, מאיים לחתור תחת ההשלמה הזאת. לחרדים זה קרה עם חוק הגיוס: כבר כמה עשורים החילונים רוטנים ומשלימים עם הסדר הפטור לצעירי המגזר, אבל הרפורמה, יחד עם מעשי נציגיהם ובעיקר דיבוריהם, הקיצו את החילונים. עכשיו המחנה הליברלי מסרב להמשיך להשלים עם המצב הקיים.
סדרת סימנים מדאיגים מעידה שתהליך דומה עלול להתרחש מול ההתיישבות ביו"ש: מהפגנת אחים לנשק מול בית שר האוצר בקדומים, שחרגה מעניין הרפורמה והפליגה אל הקריאה הטוקבקיסטית "לשרוף את חווארה", ועד מכתב שמיניסטים מהשבוע על סירוב לשרת ״דיקטטורה בארץ ובשטחים״. המחאה נגד הרפורמה פתחה את החוזה הישראלי מחדש. החרדים מרגישים זאת על בשרם. ייתכן שבקרוב גם המתנחלים.
אפתח בגילוי נאות: אני מחבב ומעריך את ד״ר גלי סמבירא, המנכ"לית המפוטרת של משרד ההסברה. הכרתי אותה בדיוק היכן שהכירה אותה השרה גלית דיסטל-אטבריאן, במסע משותף של מכון "שחרית" למרוקו. גלי היא ממייסדי המכון, שפועל לקידום "טוב משותף" בחברה הישראלית, ובין השאר מקיים מסעות לימודיים של אנשי תקשורת, עתודה פוליטית מגוונת ופעילים חברתיים. סמבירא מתלווה למסעות האלה. שותקת, אבל נוכחת ומרשימה.
את הטקסט שמתאר אותה הכי טוב כתבה לא אחרת מדיסטל־אטבריאן, בכתבה שפרסמה בישראל היום אחרי נסיעתן המשותפת: "דמיינו אישה נאה ותמירה, קצוצת שיער, נטולת איפור, ג'ינס מרושל במידה מדויקת, טי־שירט נכונה, פמיניסטית, לסבית, דוקטור ללימודי מגדר, חריפה, כריזמטית, טום בוי ליברלית. ואז תארו לכם שהיא מתנהלת כמו סבתא מסעודה משדרות – מפרידה בין בשר לחלב, מחבבת קברי צדיקים ומעוניינת להפוך את השמרנות לבשורה".
"זה לא שאין קולות כמו שלה", המשיכה דיסטל־אטבריאן לאפיין את סמבירא, "אבל לרוב הם ידברו במונחים מתקדמים שלקוחים מהחוג למגדר ויבדלו את עצמם, כמעט שלא במודע, מהמשפחה שנותרה בפריפריה. גלי לא משקיפה מבחוץ, גלי היא הדבר עצמו – אינטליגנטית, מורכבת להפליא ושמרנית כמו סבתא טוני, אותה סבתא שמשקיפה עליה מלמעלה וסומכת עליה שתשמור על הגחלת". כל מילה נוספת תהיה מיותרת.
כששמעתי על המינוי של סמבירא למנכ״לית משרד ההסברה לפני ארבעה חודשים התפלאתי ושמחתי. הפליאה הייתה על המעבר משוק הייעוץ הפרטי והחברה האזרחית, הנוח והמבטיח, אל השדה הפוליטי, למשרד שהומצא בן־לילה. השמחה הייתה על הצטרפותה של אישה ערכית לשירות הציבורי, מנכ"לית יחידה שמונתה בממשלה הנוכחית. אישה שדווקא כאשר הקצוות דורשים מכל אחד לבחור צד, מרגישה בנוח באמצע ומבקשת לעבוד על הטוב המשותף. ובכל זאת שאלתי אז את סמבירא למה לה פוליטיקה עכשיו. התשובה הייתה שיקול ציוני של מי ש"נקראה לדגל" לשרת את המדינה, ואולי גם אחווה נשית־מזרחית עם כבוד השרה שנזקקה אז לסיוע.
איני יודע למי הצביעה סמבירא, אבל הסערה התעוררה מיד. שברי ציטוטים "שמאלניים" נשלפו מהארכיון, ובסביבת נתניהו לחצו על השרה לבטל את המינוי רגע אחרי שאושר בממשלה. במקום לראות במינוי הזדמנות להרחיב את הקהל שהממשלה פונה אליו, מימין דרשו בטהרנות לסלק את השמאלנית. אבל דיסטל־אטבריאן החזיקה מעמד. היא כתבה פוסט בפייסבוק וסיפרה מה היה התנאי של סמבירא לפני שהסכימה לקחת את התפקיד: "הסברת עומק פנימית שתגרום לכולנו לבחון זה את זה 'בעין טובה ובשכל ישר'… וזה מה שהכי חסר לנו כעת. תבחנו את המנכ"לית שלי בעין טובה ובשכל ישר. מבטיחה לכם דבר אחד: לא תתאכזבו".
עם כל הכבוד לשרה, בעיניי האומץ היה בעיקר של סמבירא. היא קיבלה על עצמה תפקיד נגד הזרם, בממשלה קשה ובמשרד בלתי אפשרי, וחטפה לא מעט מהחוגים הליברליים והאקדמיים שהעריצו אותה עד אז.
ואחרי המסכת הזאת, שהיא כביכול אישית אך מקפלת בתוכה את רוח התקופה, ההודעה על פיטוריה השבוע הייתה עצובה מאוד. זה לא עוד סיפור על שרה ומנכ"לית שלא הסתדרו. קורה. זהו סימן שאלה על היכולת לקיים ענייניות בתוך השאון הפוליטי. אפשר ללמוד לא מעט גם מהצורה, מהיכולת להשליך תחת גלגלי האוטובוס חברה שדיסטל־אטבריאן כתבה עליה בעת המינוי: "לא האמנתי שהיא תסכים, זה נראה טוב מכדי להיות אמיתי".
אבל בעיקר שווה להתעכב על האופן שבו בחרה דיסטל־אטבריאן לנמק את ההדחה: "חוסר שביעות רצון מהביצועים המקצועיים". מי שמכיר את סמבירא יודע שבמקרה שלה קשה לטעון לחוסר מקצועיות, אבל בהחלט אפשר לטעון לחוסר שביעות רצון מהביצועים של מי שהתעקשה לעשות הסברה ולא תעמולה; לשרת את המדינה ולא רק את הממשלה. בבחירות המקדימות הבאות זה כנראה לא היה עוזר הרבה לדיסטל־אטבריאן, אבל אילו היה סיכוי למשרד ההסברה לעשות משהו חוץ מהמלחמה על המדפסת ההיא, הוא כנראה הושלך השבוע אל המגרסה.
