1. לפני כמה חודשים ישבתי בבית קפה קטן ברחביה. כמעט יחידי ישבתי שם. רחש שיחות לא עלה מבין השולחנות המעטים, ורק צלילי ג'אז רכים ריחפו בחלל האוויר וצבעו את שעת הערבית הירושלמית בצבעים נוגים. הנה כי כן אמרתי לעצמי: עת ראויה לכתוב בה שיר! (עבדכם הנאמן אומר לעצמו דברים כאלה מזמן לזמן).
אלא שאז, בעודי עורך לפניי את המחברת והעט, נתחלפה השלווה בהמולה. הימים היו ימי ראשיתה היחסית של סערת הרפורמה או ההפיכה, ובלא שידעתי לצפות זאת נעשה הקפה באחת לתחנת עגינה עבור מוחים שביקשו להשיב את נפשם בטרם יצאו לעולם שכולו קריאות קצובות בגרון ניחר. הבטתי סביבותיי וראיתי כיצד בזה אחר זה נפרקים דגלי ישראל מן הכתפיים ונערמים בפינה, כמחכים לקריאה. כשהיישרתי מבט לדלפק, זיהיתי את הפרצוף שהביט בי חזרה. היה זה פרצופו המצויר של פרופ' ישעיהו ליבוביץ, שנמתח על גב חולצתו של אחד המפגינים כאשר מתחתיו הכיתוב: "אמרתי לכם".
שמחתי מאוד כשגיליתי את החולצה הזו, וזאת אף שכאוהבו הגדול של הפרופסור אני נזעק לא פעם אל מול צמצומו לכדי איזו שורה פוליטית תחתונה ודלה (שספק אם היה ממהר לחתום עליה). שמחתי נבעה מכך שהיה זה אישוש לתחושה שהולכת ומתבהרת בי מזה זמן רב: הישראליות מתגעגעת לישעיהו ליבוביץ.
די להביט באינפלציה המדהימה של ציטוטים נכונים לשליש ולרביע ולעיתים אפילו לא זה, המופצים ברשתות החברתיות ולצידם מבטו הנוקב והמזוהה כל כך של הפרופסור, שבא לעולם בריגה בראשית המאה ה־20 והלך ממנו בראשית חודש אלול לפני 29 שנים. הללו מציפים את המרחב כבר שנים, ונדמה שלאחרונה, מתוך רצון לרותמו לעגלת המחאה, ההצפה גוברת ביתר שאת.
אבל לא רק המחנה המוחה מפגין געגועים לרוח ליבוביץ: גם מן הצד השני של המתרס אפשר לזהות משיכה לדיון בה. מחד מבקשים להזכיר את דתיותו המוחלטת של ליבוביץ, ומאידך מנסים לקעקע את דמותו תוך היתלות בשלל אמירות פרובוקטיביות מסוף ימיו שגם הן נכונות לשליש ולרביע ולעיתים אפילו לא זה (כמו אותו גזיר עיתון מפורסם שבא להוכיח כביכול שליבוביץ, שבנעוריו חירף נפשו להתנצח עם בריונים בברלין ושכל אזכור של מעללי הנאציזם היה מביאו לידי זעם וחלחלה, היה מעריצו של היטלר).
תאמרו, הפופולריות הזו של ליבוביץ, אחר שלושה עשורים שאינו כאן, היא פרי אותה פרובוקטיביות שנודעה ברבים. חריפות הלשון, ולאו דווקא משקל ועומק המילים שנשאה, היא שמשמרת את דמות הפרופסור בתודעה הקיבוצית. אלא שכל מי שעוסק בהגותו על במות ציבוריות יודע שבאופן מפליא ממש, רבים מחפשים גם את השקטות יותר שבמילותיו ואת השיח הרעיוני שהציע, שיש בו בהחלט גם יישוב דעת.
ובכלל, בזמננו פרובוקטיביות היא מטבע עובר לסוחר. מדי יום תמצאו דברים מזעזעים בהרבה מאלו שהשמיע ליבוביץ, מצויצים ומוקלטים בתפוצה רחבה, וכבר לא מסעירים את הלב כבעבר. רצוני לומר שליבוביץ נזכר לא מפני שהיה הפרופסור הצועק באולפנים, אלא מפני שהיה הפרופסור באולפנים.
שוו בנפשכם שיחת עומק בין אב נוצרי דומיניקני ליהודי שומר מצוות, שניהם פרופסורים מן האוניברסיטה העברית, העוסקת במהות המוות, במשמעותה המוסרית והדתית של השואה ובקשר בין היהדות לנצרות, שתשודר היום בטלוויזיה בלא כחל ושרק גימיקי. הדימיון הפרוע הזה היה למציאות בחייו של ליבוביץ, כשערך שמונה מפגשים של דיון עם ידידו מרסל דיבואה, הפילוסוף הדומיניקני אוהב ישראל. בכלל, נוכחותו של ליבוביץ ברדיו ובטלוויזיה ובעיתונים כאינטלקטואל ציבורי, שנוגע אמנם בפוליטי אבל דן בשיחותיו ובכתיבתו גם בפרשת השבוע ובפילוסופיה של המדע, היא נוכחות שקשה לשער את קיומה היום מחמת מופרכותה.
ודאי שלסגנונו העז של ליבוביץ היה חלק בכל אלו, וגם אנוכי כנער נתקלתי לראשונה בדמותו בשל סגנונה ובעקבות כך צללתי לספריו ולשיחותיו. אבל ההיעדר שמסמן היום ליבוביץ אינו ההיעדר בצעקות, שממלאות ממילא את החלל. זהו היעדר צעקתו של מי שיכול לעיין בתרגומי המקרא ליוונית וללטינית במקורם, ומתוך השוואתם לפירוש רש"י להוליד הבחנה נפלאה לגבי תפיסת הדיבור האלוהי ביהדות.
בעשורים האחרונים הלכו מעימנו כמה וכמה אישים שתפסו מקום נכבד וייחודי במרחב הציבורי הישראלי במשך פרקי זמן ארוכים. פרופ' ליבוביץ היה אחד מהם, וכך גם אדם ברוך, שידע לסמן בזמנו את גודל אובדנו של ליבוביץ לתרבותנו.
נדמה שהחלל שהותירו עם לכתם נשאר ריק. מקומם לא התמלא אלא ננטש וכאילו התייתר. לא קם לנו פרופסור שתשובותיו על מחשבת הרמב"ם ודעתו על מערכת החינוך יזכו לאותו מיקרופון רם, ולא מצאנו עורך עיתונות בכיר שיאמין שספר חדש של פנחס שדה על הבעל שם טוב ראוי לשער "7 ימים".
לא הרוח האנושית העברית היא שנתמעטה (לפחות לא לגמרי). אני מאמין בכל מאודי שיש מי שיכולים בדרכם לָרשת במשהו את השמות שהעליתי, אך המרחב הוא שהצטמצם. המשרות, כביכול, בוטלו. הקשב איננו.
על מה אתה מקונן, יהיו שישאלו. הזמנים נשתנו, הרשתות החברתיות מעניקות פתחון פה לכול ומבטלות היררכיות, ההייטק מחליף את מדעי הרוח כזירת הרעיונות הגדולים, ההיאחזות מלאת הגעגועים בליבוביץ ובברוך היא נחלת העבר. ייתכן, אך לדידי הצמא האדיר לליבוביץ, במיוחד בעת משבר, מוכיח שהישראליות לא רק מתגעגעת לליבוביץ, היא אף זקוקה לו.
2. המושג היסודי ביותר שהדגיש ליבוביץ בהגותו הדתית הוא "לשמה": עבודת השם "טהורה" שאינה מכוונת לקבלת שכר או למילוי כל צורך אנושי, חומרי או רגשי, שהוא ראה בהם עבודה זרה. זוהי שאיפה בלתי אנושית, שכן אין ביכולת אדם לעמוד בטוהר כזה, אך ליבוביץ מעולם לא שאף שהיא תתגשם לגמרי. הוא ביקש את ה"חתירה", מאמץ אנושי מתוך בחינה עצמית מתמדת.
נדמה שהשיח הציבורי במחוזותינו מבטא את ההפך הגמור, שכן כל צעד וכל התבטאות נמדדים בשאלות "ומה לגבי הממשלה הקודמת?", "ומה לגבי נתניהו?". באנגלית יש לזה שם, "וואטאבאוטיזם" (תורת ה"מה לגבי", בתרגום חופשי). זהו ההפך מ"לשמה". הכול נמדד ביחס ליריב.
נכון, אין להשוות בין עבודתו הדתית של היחיד לחיים הפוליטיים, וטהרנות אידיאולוגית בשדה הפוליטי מסוכנת למדי, ואף על פי כן יש לקוות שגם נציגי הציבור לפחות יחתרו לעשות דברים לשם עצמם. וואטאבאוטיזם הוא עבודה זרה.
