שיתוף הפעולה האמיץ שהתגבש בין מדינת ישראל הצעירה לבין העדה הדרוזית היה תוצר של מפגש אינטרסים מחושב, והרבה פחות מכך, אקט של התאהבות רוחנית. הדרוזים כקהילה דתית המפוזרת במרחב הגיאוגרפי שעליו הוקמו ישראל, לבנון וסוריה, פיתחו עם השנים אסטרטגיה פוליטית מורכבת שנועדה להבטיח את שרידות הקהילה בשכונת מגוריהם הקשה והייתה מבוססת על קונפליקטים ומנגד על שיתופי פעולה עם גורמים אחרים.
הדברים נכונים גם לגבי מדינת ישראל. בשלבים מוקדמים של ההיסטוריה הציונית הקפידו הדרוזים על נקיטת עמדה ניטראלית ביחס למפעל הלאומי היהודי. שינוי המציאות האסטרטגית בארץ ישראל והדומיננטיות המדינית והצבאית הברורה שקנה לו היישוב היהודי, הביאה את הדרוזים להכריע אסטרטגית בזכות שיתוף הפעולה עם מדינת ישראל וכך באה לאוויר העולם הברית המדוברת בין התנועה הציונית לבין העדה הדרוזית.
שיתוף הפעולה סיפק יתרונות משמעותיים עבור שני הצדדים. מנקודת מבטה של המדינה היא הייתה כלי נוסף, גם אם לא בלעדי, במסגרת המאמץ להחליש את החברה הערבית, שנותרה כמיעוט במדינה היהודית עם שוך קרבות 1948 ונתפסה כשלוחה של המרחב הערבי העוין את המדינה וכגיס חמישי. לשם כך פעלה המדינה כדי לתקוע טריז פנימי בין מכלולי החברה הערבית באמצעות יצירת קטגוריזציה עדתית ודתית שלמעשה כוננה פירמידה חברתית שבקודקודה ניצבו הדרוזים והצ'רקסים, לאחר מכן הבדואים והערבים הנוצרים ובתחתיתה הקהילה הערבית-מוסלמית. כל אחד מחלקי המערכת הזו נבדל זה מזה במידת זיקתו ונאמנותו למדינת ישראל וקטגוריזציה זו קבעה למעשה את מידת זכאותו של כל אחד מהמכלולים ליהנות ממשאבי המדינה.
הדרוזים כעדה דתית, אשר בניגוד לקהילה הערבית המוסלמית, מעולם לא הסתמנו כבעלי שאיפות לאומיות פלסטיניות להגדרה עצמית התברגו, כאמור, לראש הפירמידה וזכו בשנת 1956 להכרה פורמאלית מצד המדינה כעדה דתית נפרדת. הביטוי האולטימטיבי לברית הדרוזית-ישראלית היה גיוס בני העדה לשירות בצה"ל, שהחל פורמאלית בשנת 1957 ובא כמובן לידי ביטוי בהשתתפות הפעילה של בניה במערכות ישראל. שותפות זו נעטפה עם השנים גם בשיח פוליטי רומנטי ובאמירות על זהות הגורל בין שתי הקהילות בעלות הגורל הקורבני המשותף, זו היהודית וזו הדרוזית, במרחב המוסלמי העוין, דבר שהידק עוד יותר את שיתוף הפעולה בין הצדדים. זה גם היה הרקע לצמיחת המושג הידוע 'ברית הדמים', כדי לבטא את עוצמת הסימביוזה האסטרטגית בין העדה הדרוזית לבין המדינה, ולא פחות מכך גם לשקף את השלכותיה המדממות והשתתפותם של רבים מבני העדה במערכות ישראל.
ואולם, השותפות האסטרטגית האמיצה עם הדרוזים מעולם לא תורגמה להכרה ממסדית ישראלית בהיותה של הקהילה חלק או רכיב בתוך הלאום היהודי. מנקודת מבטו של הממסד הישראלי, הדרוזים היו עדה דתית מובחנת בתוך הקולקטיב דובר הערבית שנותר במדינה היהודית. הם אמנם נתפסו כרכיב נבדל מהקולקטיב הזה מבחינת זיקות הגומלין הפוליטיות של העדה, אבל גם כמערכת שתרבותית נמנית על אותו קולקטיב. מטבע הדברים, העדיפו כלל ממשלות ישראל להצניע את קיומה של דואליות זו, אבל נוכחותה באה לידי ביטוי בפועל בשחיקה שחלה במשאבים שקיבלו הדרוזים מן המדינה כחלק מאותה ברית היסטורית, הגם שגורמי העדה נהנו מעדיפות ברורה ביחס לקהילה הערבית-מוסלמית במדינה. בחלוף השנים גדל והלך הפער בין הנכונות היציבה והמתמשכת של העדה הדרוזית לקיים את חלקה בשותפות האסטרטגית ולתרום את חלקה באמצעות הגיוס לצבא לבין הקושי של הדרוזים לתרגם את הגיוס לתגמולים כלכליים ואחרים.
חלק ממגמה זו נעוץ במדיניות הממשלתית שלא נתנה מספיק את דעתה למצוקות הדרוזים, וחלק אחר בתהליכים אחרים שידה של המדינה לא הייתה קשורה במישרין אליהם, כמו למשל תהליכי המודרניזציה. אלה הקשו על הדרוזים לתרגם כבעבר את השירות בצבא למוביליות כלכלית. הדבר שהביא לאורך השנים לא רק לשחיקה במעמדה של המנהיגות המסורתית הדרוזית, אלא גם למחאות של גורמים בעדה ובמסגרתן למאמצי המנהיגות הדתית-פוליטית שלה להמיר את הסיסמא המוכרת של 'ברית הדמים' במושג החליפי 'ברית החיים'. בכך היה לבטא את ציפיית ראשי העדה הדרוזית לעשייה נמרצת ומשמעותית יותר מצד המדינה לטיפול במצוקות העדה, והמרכזיות שבהן הן בעיות הרשויות המקומיות הדרוזיות, בעיית השיכון והדיור של צעירי העדה ונושא התעסוקה.
זו הנקודה הקריטית שבה נכנס לתמונה חוק הלאום, שאמנם מקפל בתכניו רכיבים של הדרה כלפי קבוצות בישראל, שאינן נמנות עם הקולקטיב היהודי. אולם, מנקודת מבטה של העדה הדרוזית מדובר באירוע, אשר אינו מבטא את ציפיית העדה להיות חלק מהקולקטיב האתני-לאומי היהודי, אם כי את חוסר הנחת שלה מהשחיקה במידת הקשב של המדינה למצוקותיה ומאפשרות של פיחות במעמדה. אפשר שחשש זה מועצם בשנתיים האחרונות על רקע המדיניות הממשלתית הננקטת כלפי הקהילה הערבית-מוסלמית במדינה. ברקע לה 'תוכנית החומש' הממשלתית שאושרה בדצמבר 2015 למגזר בעלות כוללת של 15 מיליארד שקלים. מדובר בתוכנית חסרת תקדים, כמוה לא הונהגה על-ידי אף ממשלה אחרת בישראל המקפלת בחובה איום פוטנציאלי משמעותי וארוך טווח לצמצום הפערים בין העדה הדרוזית הניצבת בקודקוד הפירמידה של החברה הערבית בישראל לבין החברה הערבית-מוסלמית שניצבה במשך שנים ארוכות בתחתיתה.
חקיקת החוק נתפסה, כנראה, על-ידי מנהיגות העדה הדרוזית לא רק כעלבון במובן הסמלי, אלא בעיקר כסוג של הזדמנות פוליטית לפתוח מחדש את הדיון על תכולתה המעשית של 'ברית החיים' בין העדה לבין מדינת ישראל. במעשה זה חובר האינטרס הפוליטי הקר למימדים הסמליים והרומנטיים שלתוכם נעטפו במשך השנים וטופחו היחסים האסטרטגיים בין הדרוזים לבין המדינה. הדבר מקנה למאבק הדרוזים תהודה רבה ואהדה אצל גורמים רבים בציבוריות היהודית בישראל ומספק רוח גבית למתנגדים הפוליטיים של החוק המבקשים למנף את מחאת הדרוזים מבלי להבין שמאחוריה עומד לא רק המימד הסמלי, אלא גם ואולי בעיקר מימד פוליטי מובהק שתכליתו הסופית איננה פרימת מערכת היחסים בין העדה לבין המדינה – אלא דווקא חיזוקה ומיצובה.
הרושם הוא כי הדרג המדיני ער לעניין זה. האמירה המפורשת של ראש הממשלה נתניהו כי אמנם חוק הלאום לא יעבור שינוי, אך הממשלה תנהל הידברות עם ראשי העדה הדרוזית משקפת הבנה עמוקה לכך שלא תוכן החוק כשלעצמו הוא העניין המטריד את העדה, אך אישורו נותן את האות לתחילתה של הידברות חיונית עם ראשיה על נושאי השעה הפרקטיים המטרידים אותה. המגעים הראשוניים שכבר התקיימו בין נתניהו לבין ראשיה, בהם השיח' טריף הם נקודת ציון ראשונה בתהליך הידברות זה ולא נותר עתה אלא לראות מהן התמורות המעשיות שתציע הממשלה לקהילה הדרוזית כדי לשמר את מה שניתן להגדיר כפוליטיקת ההבדל בינה ובין הקהילה הערבית-מוסלמית בישראל.
