אחד מתפקידיה הבסיסיים ביותר של מדינה הוא להבטיח לאזרחיה ביטחון אישי: היכולת המובנת מאליה להתהלך ברחובה של עיר ולדעת שלא יירצחו בידי מתנקש או ייפגעו מכדור תועה. היעדר ביטחון כזה מעקר את המדינה ממשמעות, שהרי מה ההבדל בין החיים בה בתנאים רופפים כאלה ובין החיים בחברה שבטית?
בסוגיית הטרור הלאומני ביהודה ושומרון וגם בנוגע לפשיעה הפלילית בערים הערביות, נדמה שמדינת ישראל מתקשה להבטיח לאזרחיה את הזכות הבסיסית ביותר – לא להירצח. השנה שברו שתי התופעות הללו שיא חדש. נכון לכתיבת שורות אלה נרצחו 35 אנשים ונשים בפיגועי טרור ו־163 אזרחים ערבים. בסך הכול נרצחו השנה כמעט מאתיים בני אדם בשל חוסר המשילות של מדינת ישראל, ואנחנו עדיין רק ב־1 בספטמבר.
בתחילה היה אפשר להסביר שאלה חבלי הלידה של ממשלה חדשה – ממשלת הימין שהבטיחה לנו משילות, חיסול הטרור ומיגור הפשיעה במגזר הערבי. השר לביטחון לאומי היה אופוזיציה לוחמת לממשלות קודמות, וייקח לו זמן להתרגל למעמדו החדש כחבר הממשלה והקבינט. אבל שמונה חודשים אחרי, נראה שהשר איתמר בן־גביר לא מתרגל למעמדו, ואנחנו נדרשים להתרגל לשכול. הפתרון הגאוני שהציעה לנו הממשלה הזו הוא להעמיק את הקרע דרך הפסקת העברת תקציבים לרשויות מקומיות ערביות, החלטה רעה ששר האוצר בצלאל סמוטריץ' חזר בו ממנה למרבה המזל. על הקמת המשמר הלאומי – שעה שהמשטרה כורעת תחת העול הכבד וחסרה כוח אדם וגיבוי – הממשלה עדיין לא ויתרה.
התירוץ הקבוע שמשמיעים לנו בקואליציה הוא שהחברה הערבית ״לא משתפת פעולה עם המשטרה״. שוו בנפשכם אדם שמתבצר בביתו עם אקדח לא חוקי ומאיים על בני משפחתו, ואילו המשטרה ממתינה שהרוצח לעתיד ישתף פעולה. מובן שהדבר לא יעלה על הדעת. במקרה כזה השוטרים היו מסתערים אל הדירה, מחרימים את הנשק, ומצילים את קורבנות האלימות לפני שהרצח יתבצע. זה המצב בחברה הערבית בישראל. בידי ארגוני הפשיעה מאגרים בלתי נתפסים של נשק בלתי חוקי. הם מחזיקים כבני ערובה נשים, גברים, ילדות וילדים, ולאחרונה גם נבחרי ציבור ומועמדים מהחברה הערבית. יש מידה לא מבוטלת של תמימות ורשלנות במחשבה שארגוני הפשיעה ישתפו פעולה מרצונם החופשי. על המשטרה לבצע את תפקידה בכוח, ולהציל את החברה הערבית החיה תחת איום תמידי.
פעולה נחושה אינה אינטרס של תושבי הרשויות הערביות בלבד, כשם שמיגור הטרור אינו עניין לתושבי יהודה ושומרון בלבד. מעבר לחובתה של מדינת ישראל לספק ביטחון והגנה לאזרחיה ללא הבדל מוצא, גזע ומין, יעדי האלימות הפלילית בימים האחרונים מדגישים עד כמה המגמה הזו מסוכנת לדמוקרטיה הישראלית כולה. אם מועמדים לראשות עיריית כפר־סבא או למועצה המקומית קרני־שומרון היו צריכים לחשוב פעמיים אם להתמודד, לא בשל ההכפשות והפשפוש בעברם אלא משום שהדבר יכול לסכן את חייהם ואת חיי בני משפחתם – היה ברור לכול שהבחירות שם אינן דמוקרטיות ואינן כוללות את הזכות וההזדמנות להיבחר. לו, חלילה, מנכ״ל עיריית דימונה היה נרצח רק בשל תפקידו, לא היינו מסתפקים בגינוי רפה ובהודעות דחיפה מערוצי החדשות, אלא מפמפמים את הידיעה בכל הערוצים ללא הפסקה.
משילות אינה רק הבלטת שרירים מול אויב חיצוני אלא גם יד חזקה מול אויבים פנימיים, כמו משפחות הפשע. משילות כזו לא משיגים רק בשיטת דונם ועוד דונם, אלא גם בהקמת תחנת משטרה ועוד תחנת משטרה. לא ממגרים אלימות בהמתנה לשיתוף פעולה מצד הכוחות האלימים אלא בהשלטת החוק הישראלי והסדר הציבורי גם היכן שהאתגר לא קל.
בתחילה התכוונתי לכתוב כאן את שמותיהם של 163 הערבים והערביות שנרצחו השנה בסכסוכי הדמים באקס־טריטוריות שהן היישובים הערביים בישראל. לא עשיתי זאת, מתוך ההבנה העצובה שחלחלה בי: השמות ימלאו את כל חלל העמוד הזה, בלי שאוכל לומר דבר מעבר לכך. 163 קורבנות האלימות הפלילית בחברה הערבית, 163 אנשים כמעט שקופים, שאחרי צקצוק קצר אנחנו פשוט שוכחים.
