כשמדברים אצלנו על בעיית המשילות חושבים על הבדואים המשתוללים ברחבי הנגב, או על הכנופיות שגובות דמי חסות בצפון. אבל האמת היא שאלו ההיבטים העתיקים יותר של בעיית המשילות. הממשלה הנוכחית מתאפיינת בבעיית משילות בתוכה פנימה, כאשר כל שר פועל כאוות נפשו. הנה לקט דוגמאות רק מן התקופה האחרונה ממש.
השר לענייני ירושלים ומסורת ישראל, מאיר פרוש, פועל בשבועות האחרונים כדי לסייע לעבריין המין אליעזר ברלנד להגיע לאומן. ברלנד, כידוע, הודה באונס ובמתן הוראה לרצוח צעיר שנחשד ב"חוסר צניעות". פרוש, כמו יעקב ליצמן בפרשת מלכה לייפר, לא מתרגש מזוטות כאלה.
שר החוץ אלי כהן רץ לספר לעולם על פגישתו ה"חשאית" עם שרת החוץ הלובית. התוצאה הייתה הפגנות סוערות בלוב, התנצלות של ראש ממשלת לוב ובריחה של שרת החוץ לטורקיה, מחמת זעם ההמון. גם האמריקנים הבהירו שההדלפה פוגעת באינטרסים שלהם, ובישראל הובע חשש שההודעה תפגע קשות בנכונות של נציגי מדינות אחרות לפתוח במגעים חשאיים עם ישראל.
שניים משרי הממשלה, שרת התחבורה מירי רגב ושר התקשורת שלמה קרעי, מצאו דרך להכשיר מינויי מקורבים שפסלה נציבות שירות המדינה (גוף שלא מרבה להתעמת עם משרדי הממשלה) לתפקיד מנכ"לי משרדיהם. הם מינו את המיועדים לסמנכ"לים, כדי שיוכלו לטעון שכבר זכו בניסיון ניהולי. המינוי של רגב, משה בן־זקן, מכהן כמנכ"ל זה כמה חודשים.
שר האוצר בצלאל סמוטריץ' החליט להעביר את הממשל האמריקני סדרת חינוך. בעקבות הביקורת על אמירת בן־גביר שחיי היהודים חשובים מחופש התנועה הפלסטיני, הוא הבהיר שלא יקבל הערות על מוסר מהממשל שפגע קשות באזרחי עיראק ואפגניסטן. זה כמובן לא המקרה היחיד שבו שרי הממשלה ביקרו את האמריקנים על התערבותם בענייני ישראל. זה לא היה נורא כל כך, אלמלא הייתה מדינת ישראל תלויה ברצונם הטוב של האמריקנים מבחינה מדינית, ביטחונית וכלכלית.
המשותף לכל המקרים: הם לא קשורים לענייני מדיניות, שיכולים להיות שנויים במחלוקת. מדובר בכללי התנהלות בסיסיים של אנשים העומדים בראש משרדי ממשלה, ושכל צעד שלהם נתפס כמייצג את מדינת ישראל.
האם יעלה בדעתו של נתניהו לפטר מישהו מהשרים האלה? ברור שלא. נתניהו בקדנציה הנוכחית "שפוט" של כל אחד ואחת מחברי הכנסת והשרים שלו. הוא צריך את קולותיהם לחקיקה שתאפשר לו לחמוק ממשפטו, בלי שייאלץ להיפרד מתפקידו. גם מבחינה ציבורית, נתניהו הוא האחרון שיכול להעיר לשריו על התנהלות לא ראויה, כשהוא עצמו דחה במשך שנתיים את העברת התקציב ופעל לביטול הסכם על הנהגת לימודי ליבה בחסידות בעלז.
אכן, ריבוי הבעיות הוא בראש ובראשונה תולדה של חולשת נתניהו. כמו שנאמר כבר בספר שופטים: "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה". אבל האמת היא שזו גם תולדה של תרבות כוחנית שהעצימה, ברחוב ובשלטון גם יחד, את העדפת האינטרס האישי והמגזרי על פני האינטרס הלאומי.
את סימני התרבות הזאת אנחנו רואים בחודשים האחרונים לא רק בממשלה אלא גם בציבור. כל מבט ענייני היה מגלה שלשני המחנות יש טענות צודקות. תומכי המהפכה המשפטית צודקים לגבי עצם הצורך לתקן את מערכת האיזונים בין מערכת המשפט ושתי הרשויות האחרות, איזונים שעוותו במשך שלושה עשורים. גם מתנגדי המהפכה צודקים בטענה שאסור שתיקון כזה יהרוס את מעמדה הכללי של מערכת המשפט. הם צודקים גם בכך שקואליציה שכשליש מחבריה רואים במערכת משפט חילונית, ובערכים דמוקרטיים בכלל, עניין פסול מלכתחילה, לא יכולה להיות זו שתשנה סדרי עולם בתחומים האלה (הדבר דומה לשינוי חוק השבות בידי קואליציה ששליש מחבריה ערבים).
אבל למרות הטענות הצודקות משני הצדדים, השיח הציבורי לא מצליח להתכנס לפתרון הפשוט והסביר: הסכמה בין המפלגות הציוניות והדמוקרטיות על השינויים הדרושים במערכת. השנאה, והעדפת האינטרס המגזרי והפוליטי, הם השולטים בכיפה.
