שופט בית המשפט העליון יוסף אלרון הבטיח השבוע את מקומו בדפי ההיסטוריה המשפטית של מדינת ישראל, ולא באמצעות פסק דין מכונן או תקדים שיילמד בפקולטות למשפטים.
השופט החיפאי, שיחגוג בחודש הבא יום הולדת 68, ייזכר בעיקר בגלל החלטה אחת, לא שיפוטית: להציג את מועמדותו לכהונת נשיא בית המשפט העליון, ובכך לאתגר לראשונה את שיטת הסניוריטי הנהוגה שם. לפי השיטה הזו, שלא עוגנה מעולם בחוק אך הפכה לנוהג שאיש איננו מערער עליו, רק השופט הוותיק ביותר בבית המשפט העליון מגיש את מועמדותו להחליף נשיא שפרש. חריגים לכלל הזה הם שופטים ותיקים שכהונתם קרובה לסיום, ובוחרים לא לכהן כנשיאים במשך פרק זמן קצר מדי.
סיכוייו של אלרון להתמנות לנשיא בית המשפט העליון אינם גבוהים. בהרכבה הנוכחי של הוועדה לבחירת שופטים יש רוב גדול לתמיכה בשופט הוותיק ביותר, יצחק עמית, ושינוי בהרכב טרם נראה באופק. אולם לצעד שנקט עשויות להיות משמעויות עתידיות מרחיקות לכת.
במשך שנים פעלו שופטי העליון כדבוקה אחת. הם צופפו שורות מול כל איום חיצוני ודאגו שאיש מ-15 עוטי הגלימות בבניין הנישא ברחוב שערי משפט בירושלים לא יפורר את החזית האחידה. כדי לחדד את האתוס הזה השתמש הנשיא לשעבר ברק בדימוי ספרותי. בנאום בזכרון-יעקב בשנת 2016 יצאו מפיו המשפטים המדהימים הבאים: "צריך להבין שבית המשפט העליון הוא משפחה אחת. גם אם יש דעות שונות – טובתה של המדינה היא שיהיה בית משפט קוהרנטי, שהיחסים בו יהיו כמו במשפחה. עם כל חילוקי הדעות. אי אפשר להכניס למערכת הזאת מישהו שאינו חלק מהמשפחה".
והנה השופט אלרון, שתמיד נחשב לאאוטסיידר בקרב חבריו לכס המשפט, העז לראשונה למרוד במשפחה. גם אם המרד הקטן שלו לא מגיע ממניעים טהורים לחלוטין, וגם אם ייכשל, בית המשפט העליון כבר לא ישוב להיות אותה "משפחה", שהנאמנות ההדדית עולה בה כביכול על כל ערך אחר.
