משפט אחד תפס אותי בכתבתה של יעל אודם, כתבת החינוך של ערוץ 12, על התייקרות מחירי המעונות החל מהשנה. היא דיברה על כך שחלק גדול מההתייקרות הזו היא תוצאה של חוק הפיקוח במסגרתו עברו חלק מהמעונות לתקינה מורחבת – כזו שבמקום מטפלת אחת על שש תינוקות מתחת לגיל שנה, תהיה אחת על חמש. "שינוי התקינה הוא חלק מהחוק, חוק הפיקוח. אף אחד לא אמר שהורים ייאלצו לשלם על זה יותר, עבדו עלינו", היא טענה. ואני רק תהיתי מי בעצם צריך לשלם את משכורותיהן של המטפלות הנוספות שתפקידן לטפל בילדים שלנו? במשפט הזה הרגשתי שהיא בעצם מסכמת את הבעיה העיקרית בהבנה הכלכלית של הציבור הישראלי: התלוננו, ובצדק, דרשנו לקבל שירות יותר טוב, רק לא ידענו שיש לזה מחיר, או יותר נכון, לא ידענו שאנחנו, הצרכנים של השירות הזה, לא פחות ולא יותר, נהיה אלו שנצטרך לשלם אותו.
ביום שישי האחרון, הראשון לספטמבר, צפנת נורדמן, עורכת דין במקצועה, פרסמה פוסט שהפך לויראלי ברשת, בעיקר בקרב קבוצות רבות של אמהות. נורדמן תיארה את תחושותיה בבואה לשים תינוק בן חצי שנה במעון. "על ההתרגשות וההקלה של האחד בספטמבר מעיב קול קטן אך עיקש שלוחש לי: זה לא בסדר. את יודעת שזה לא בסדר. זה לא בסדר למסור אנשים קטנים שהבאנו לעולם מבחירה, אנשים קטנים ותלותיים ומכורים לידיים, להיות אחד משישה בקבוצה במעון", את הפוסט, שאיתו הזדהו אמהות רבות, היא סיימה במילים "אין לי הצעה אופרטיבית, לא הבוקר, וגם אני לא יכולה לדמיין חיים בלי מטפלות".
מישהו "אחר" צריך לפתור את זה
בניגוד אליה, בחלק גדול מהתגובות לפוסט דווקא כן היו הצעות אופרטיביות: הפופולארית ביניהן הייתה חופשת לידה בתשלום של שנה, כך שכל אמא שתוכל לטפל בתינוק שלה בבית מבלי דאגות כלכליות. הצעות נוספות היו לחייב מעסיקים לאפשר לנשים להביא תינוקות למקומות העבודה או לפתוח מסגרת ייעודית לתינוקות בכל מקום עבודה וכן הלאה. מה שהיה משותף לכולן הוא שוב: כולם מדברים על התועלת, אף אחד לא מדבר על כמה יעלה לממן חופשת לידה של שנה במדינה רוויות ילודה כמו ישראל או מה תהיה ההשפעה של חופשת לידה ארוכה כזו או של חיוב המעסיקים לדאוג למסגרת לתינוק של עובדת במשרד על השתלבות נשים בשוק העבודה. כמו כן בכל ההצעות המסקנה הייתה שמישהו אחר צריך לפתור את המצב הזה: המדינה, המעסיקים, אבל לא אנחנו.
בחודש יולי האחרון, מלאו חמש שנים מאז אוכלסו הדירות הראשונות בפרויקט מחיר למשתכן, ולראשונה מותר היה לרוכשים למכור את הדירות האלו על פי כללי התוכנית. בשבועות האחרונים פורסמו נתונים רבים על הרווח העצום שהרוויחו מוכרי הדירות שקנו אותן בתוכנית מחיר למשתכן, כמו גם על פרופיל הקונים – שכר גבוה מהממוצע ובפרויקטים מסוימים אפילו גבוה מאוד (38 אלף בפרויקט ברמת גן), ולא פחות חשוב, כמה עלתה התוכנית למשלם המיסים הישראלי: לפי הערכת כלכלנים – הפסד הכנסות של לא פחות מ-30 מיליארד שקלים ואולי אף יותר. את ההפסד הזה ספגנו כולנו, גם המעמדות הנמוכים כמובן, על אף שהם עצמם לא זכו ליהנות מפירות התוכנית כי גם עם ההנחה – עדיין לא היה להם את ההון העצמי הדרוש, וכך דווקא החלשים ביותר נשארו בשכירות תוך כדי שסבסדו את הזוכים בעשירונים גבוהים יותר. לאור הנתונים העגומים האלו תהו רבים מדוע הייתה תמיכה כל כך נרחבת לתוכנית בקרב כלי התקשורת והציבור, מדוע לא הוצגו החסרונות שבה, או הפסד ההכנסות הצפוי (על אף שכלכלנים רבים חזו זאת כבר מההתחלה). או במילים אחרות: מדוע אף אחד לא דיבר על המחיר.
כאשר כוועד ההורים של הגן הייתי צריכה לאסוף "דמי שכלול" מההורים, כמה מאות שקלים עבור ציוד לגן, ריתמיקה וכדומה, הורים רבים ביקשו פירוט על מה בדיוק מוציאים את הכסף, וביררו האם לא ניתן להוריד את הסכום. כך שכאשר מבקשים מאנשים לשלם, גם עבור ילדיהם, חשוב להם לברר בדיוק כמה ועל מה, לחשוב פעמיים מה נצרך, והם לא ממהרים ישר לפתוח את הארנק (ובצדק). זאת בניגוד גמור לכל מיני הצעות יקרות שקיימת להם תמיכה מקיר לקיר בציבור (מה שמוביל חברי כנסת לפעמים להציג אותן כהצעות חוק), מבלי שאנשים מבינים שהם יצטרכו לממן את אותן הצעות.
"מה הבעיה שלך?"
שיחה ברדיו בין השדרן יעקב ברדוגו לראש עיריית רמת גן כרמל שאמה הכהן. הם דנו בעניין קרן הארנונה, שמטרתה להשתמש בחלק מכספי הארנונה של רשויות עם אזורי תעשייה גדולים עבור רשויות שאין בשטחם הרבה עסקים ולכן סובלים מארנונה נמוכה. "מה הבעיה שלך לחלוק את הארנונה הגבוהה של העיר שלך עם תושבי בני ברק?" הקשה ברדוגו על שאמה הכהן. בתגובה שאל אותו ראש עיריית רמת גן באיזו מכונית הוא נוהג, ולאחר שברדוגו ענה לו, שאל אותו שאמה הכהן מדוע הוא לא מוכר את רכבו וחולק את הכסף מהמכירה עם תושבי העיר בני ברק.
אז חשוב לדאוג לתנאים טובים עבור הילדים שלנו, לדאוג לדיור בר השגה למתקשים (בצורה יעילה!) וכן לתמוך באוכלוסיות מוחלשות. אבל בעוד שאנו סוברים שהפתרון הוא שהמדינה תכניס את היד לכיס, בפועל היא מכניסה את ידה לכיסים שלנו. אז תתמכו בדברים שחשובים לכם, אבל תהיו מוכנים להיות גם אלו שמשלמים עבורם, כי כפי שאמרה מרגרט תאצ'ר "הבעיה עם סוציאליזם היא שבמוקדם או במאוחר הכסף של אחרים אוזל לך". אל תתנו שיעבדו עליכם – לכל פתרון יש מחיר, ואל תתפלאו אם אתם תהיו אלו להם יגישו את החשבון.
