תוצאת מסעו של הנשיא טראמפ לאירופה לאחרונה היא לא פחות ממהפכה. בניגוד מוחלט לברק אובמה, קודמו, טראמפ מתרחק ממדינות מערב אירופה ונאט"ו, שהיו שותפיה המסורתיים של ארה"ב בהנהגת העולם החופשי. רוסיה, מנהיגת "אימפריית הרשע" בתקופת המלחמה הקרה, נחשבת כעת למתחרה עסקית במקרה הרע ושותפת אינטרסים במקרה הטוב. גם נתניהו מתקרב לפוטין ולעוד חברות בגוש הסובייטי לשעבר, ובהן הונגריה, פולין, צ'כיה וסלובקיה, ומתרחק מחלק ממדינות מערב אירופה. האם הם השתגעו?
מה שהשתנה הוא העימות האידיאולוגי העולמי, שכיום מתקיים בין "פרוגרסיבים", "ליברלים" ו"שמאלנים", מול "שמרנים", "קונסרבטיבים" ו"ימנים". הפרוגרסיבים אימצו מערכת ערכים פוסט־מודרנית מהפכנית המתנגדת ללאומיות, לדת ולערכי המשפחה; תומכת ברמה דתית בהתחממות הגלובלית וב"פלסטין", ובעלת גישה אנטי־קולוניאליסטית קיצונית הרואה בכל כהה עור קורבן שבהכרח צודק, ובכל אדם לבן סמל העוול והניצול. זה הסדק שדרכו פורץ שיטפון ההגירה המוסלמית השתלטנית, וכך נגרמים העיוורון והאדישות כלפי החורבן התרבותי והחברתי שהיא מביאה. שליטת הפרוגרסיבים באקדמיה ובתקשורת יצרה משטר "תקינות פוליטית" תוקפני המדכא את החולקים עליה עד לפיטורי בעלי דעות מנוגדות ולנידויים, מה שמתחיל להצטייר כדיקטטורה בשם הליברליות. השמרנים מצידם מתגוננים מפני המהפכה המאיימת להחריב את עולמם התרבותי, הלאומי והפיזי.
זו מלחמה המתנהלת בלא דם ואש. זו מלחמה על התודעה, השלטון וההשפעה לצורך שינוי מהפכני. השפה והזהות הלאומית שהיו הגורמים המאחדים הפסיקו להיות מכנה משותף. האיחוד האירופי – החורג מייעודו הכלכלי ומנסה להחליף את מדינות הלאום, את סמכויותיהן העצמאיות והמטבעות הלאומיים, ומוחק את הגבולות – הוא מראשי המחנה הפרוגרסיבי, ומכתיב את הצפת המסתננים, בעוד מדינות מזרח אירופה במגמה הפוכה. ה"ברקזיט", עזיבת בריטניה את האיחוד, הוא ניסיון להיחלץ מהתכתיב הפרוגרסיבי, ובחירת טראמפ היא תגובת הנגד לפרוגרסיביות הקיצונית של אובמה.
הטקטיקה הפרוגרסיבית המהפכנית מתבטאת גם בהקמת ארגוני חתרנות להפצת השפעתם, דוגמת "הקרן לישראל חדשה", שהיא הסניף הישראלי של ארגונים הפועלים למען אותן מטרות בכל העולם. המתנגדים לתמנון העולמי הזה מתאחדים למאבק ונוצר קו חזית גלובלי העובר בין מדינות וגם בתוך המדינות.
ישראל בעלת הזהות הלאומית המובהקת היא אויב ויעד מרכזי בעיני העולם הפרוגרסיבי. הוא מתערב בגסות בנעשה בה באמצעות "פקודות" אירופיות ישירות, אך בעיקר במימון כבד לארגונים המגיע מממשלות אירופה ומארגונים בארה"ב. הארגונים מנהלים בארץ פעילות אנטי־ישראלית מובהקת הכוללת מלחמה בזהות היהודית, הצפת מסתננים, נטרול היכולת להגנה עצמית באמצעות עלילות נגד צה"ל וניסיון להשנאת ישראל על העולם ולדחיקתה לגבולות בלתי ניתנים להגנה. מעניין שדחיפתם הנואשת להקמת מדינת לאום פלסטינית מתגברת על התיעוב הפרוגרסיבי הטבעי לזהות הלאומית.
השמאל מנסה לשמר את המונופול הפרוגרסיבי שלו בבג"ץ, בתקשורת ובתרבות. מכאן ההתנגדות לערוץ 20, לחוק הלאום ולניסיונות לריסון ואיזון בג"ץ. קו החזית הפרוגרסיבי־שמרני חצה בין יצחק רבין שפקפק בהסכמי אוסלו ובין שמעון פרס שתמרן אותו לחתום עליהם. ההתנתקות הייתה עימות פרוגרסיבי־שמרני מובהק, שכן מטרותיה המוצהרות היו מגוחכות בעליל.
הברית השמרנית השקטה בין מצרים, ירדן, סעודיה וישראל קמה נגד הנשיא אובמה המהפכן, שבגד בהן בתמיכתו באיראן ובמרידות הערביות. לכן מוצאות המדינות האלו שפה משותפת גם עם פוטין השמרן, שמצידו סייע כנראה לבחירת טראמפ כפי שאובמה סייע לשמאל הישראלי בבחירות. ההשתלטות הרוסית על רוב סוריה באמצעות הבובה אסד ובהסכמת טראמפ וישראל מאפיינת את הסדר החדש. מפלגות ימין לאומני באירופה מוצאות את עצמן לצד ישראל, ופועלות להתנקות מאנטישמיות, בעוד שנאת ישראל בשמאל האירופי מרקיעה שחקים. לכן ישראל מתקרבת לימין האוסטרי, ומתנגשת חזיתית עם הלייבור הבריטי המקצין.
לא נתניהו וטראמפ השתגעו, אלא העולם, שהחל להתנהל לפי מפת יריבויות וידידויות עולמית ש"התמיינו" מחדש לפי אידיאולוגיה ומפת אינטרסים חדשה, במלחמה קרה חדשה.
