בשנותיה הראשונות של ישראל לא היו קריאות תיגר משמעותיות על שליטת הרבנות הראשית בשירותי הדת שמספקת המדינה, ובכללם נישואים וגירושים, כשרות וגיור. הרבנים הראשיים לישראל היו הפוסקים האחרונים.
אך כיום הדברים שונים בתכלית השינוי. רבני צהר הם המבוקשים ביותר לעריכת חופות בישראל. בעת האחרונה אף הוכרז על הקמת מסגרת חדשה לנישואין לפי ההלכה, לישראלים שאינם יכולים להתחתן באמצעות הרבנות או אינם מעוניינים לעשות זאת. משגיחי כשרות אלטרנטיביים מטעם ארגון "השגחה פרטית" וגם מטעם רבני צהר מאתגרים ברצינות את המונופול של הרבנות הראשית בכשרות.
בתחום הגיור כבר פועלים ארבעה בתי דין ברחבי הארץ תחת השם "גיור כהלכה", בנשיאות הרב נחום רבינוביץ, ראש ישיבת ברכת משה, הנחשב בין גדולי הדור. "גיור כהלכה" נותן שירות למאות מתגיירים מברית המועצות לשעבר, ביניהם כאלה שהרצון להתגייר בוער בעצמותיהם אך לא היו מתקבלים לתהליך בידי הרבנות הראשית משום שלא היו עדיין אזרחי ישראל.
זאת ועוד, לפני כחודש הותרה סוף־סוף מכבליה מסורבת גט זה שנים רבות לבעל מתעמר ואלים, אבל השחרור בא דווקא בידי בית דין פרטי שאינו קשור לרבנות הראשית. כל הגופים הפרטיים האלה נצמדים להלכה האורתודוקסית. מדוע הם צצו פתאום?
בעבר נבחרו הרבנים הראשיים על שום היותם גדולים בהלכה ובזכות אדיקותם ואנושיותם כבני אדם. הם הזדהו באופן ברור עם המחנה הציוני־דתי, אולם בחירתם הייתה קשורה הרבה יותר לכריזמה ההלכתית האישית שלהם והרבה פחות להשתייכותם הפוליטית או המשפחתית. הם הבינו שכרבנים ראשיים הם מופקדים על הציבור הישראלי כולו – חילונים כדתיים – ואף על היהדות העולמית, בבחינת "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". אלא שבחירתם של רבנים ראשיים המקורבים למפלגות החרדיות, במרוצת השנים, הביאה לכך שתפיסת הרבנות העכשווית לגבי יישום ההלכה מחמירה ונטולת גוונים בעליל.
בין השאר היא מחמירה עם מאות אלפי עולים מברית המועצות לשעבר, שהיו יהודים רק מצד האב (זרע ישראל) ולא מצד האם. היה עלינו לקבלם בגיור פורמלי גרידא, ללא תנאי, ובחיבוק אוהב. כזו הייתה בעבר עמדתם של הרבנים הראשיים הקודמים, בעיקר של הרב בן־ציון מאיר חי עוזיאל והרב איסר יהודה אונטרמן, על סמך דעותיהם של הרב משה איסרליש – הרמ"א – והפני משה, הרב משה מרגליות.
אבל הרבנים הראשיים בדור הנוכחי הכבידו את הגבלותיהם על הגיור וסירבו לאפשר לגייר ילדים מכול וכול. רב ראשי אחד אפילו הרחיק לכת ופסק שמי שמוצאו יהודי רק מצד האב, כדאי שישוב לבריה"מ לשעבר.
הרב עובדיה יוסף זצ"ל היה נשאר ער בלילות כדי לחפש פתרון הלכתי לכל מקרה קשה של עגינות שהגיע לפתחו. בנו, הרב הראשי הנוכחי, דחה את החלטת בית הדין הרבני לשחרר אישה בת 34 מבעלה שנמצא בתרדמת זה תשע שנים ואין לו סיכוי להחלים, באמצעות גט זיכוי, פתרון הלכתי שנמצא בהרבה שו"תים.
מבקר המדינה קבע שמשגיחי כשרות רבים אינם עושים דבר כמעט חוץ מפעולות ההשגחה שתמורתן משלמים להם. אז מה הפלא שישראלים רבים איבדו את אמונם ברבנות הראשית?
תפארתה של ההלכה נובעת מכך שאין היא מערכת נטולת גוונים הגורסת "רק כך ולא אחרת", אלא מערכת פלורליסטית המקבלת אפשרויות הלכתיות רבות למצבים שונים, כל עוד יש מקור הלכתי אחראי שאפשר לסמוך עליו. מכאן צמחה המימרה התלמודית על המחלוקות בין בית הלל לבית שמאי, "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" (תלמוד בבלי, עירובין יג ע"ב), והמשנה הידועה: "אף על פי שאלו אוסרין ואלו מתירין, אלו פוסלין ואלו מכשירין (בתי הלל ושמאי כאשר זה אסר נישואין וזה התיר), לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי" (משנה, יבמות א, ד).
אילו באמת היה ברבנות הראשית רצון למצוא פתרונות הלכתיים למצבים הלכתיים קשים ולהראות לעולם שתורת הקדוש ברוך הוא "טובה עם חוקים ומשפטים צדיקים, רחמנים הם על הכול" (רמב"ם, הל' עבדים סוף פרק ט'), היא הייתה מעודדת בתי דין אחראיים מרובים, בהנהגת רבני ערים ויישובים שעברו את מבחני הרבנות הראשית בנושאי גיור ועגינות, כאשר כולם פועלים תחת הרבנות הראשית, אך מתוך עצמאות פסיקתית. כך היה המצב אפילו בתקופת הסנהדרין, שהרשתה לפלורליזם במסגרת האורתודוקסיה לשמר את האידיאל התלמודי של "אלו ואלו דברי אלוקים חיים", ותורתנו תורת חיים ונצחית היא.
