מאז ומעולם אירועים משפחתיים היו חוויה שנויה במחלוקת. יש כאלו הרואים בהם רגע משמח ואיחוד יקר ערך' ולעומתם יש כאלו שבשבילם כל הזמנה לאירוע כזה מלווה באנחה וחרדה גוברת מפני ערב ארוך במיוחד.
בכל מקרה, הכול יסכימו שבכל משפחה תוכלו למצוא באירוע כזה הרבה צחוק, הנפת כוסיות באוויר, מחמאות, וכמובן דרמות שהיו יכולות להספיק לטרילוגיה שלמה. ואם חשבתם שהמשפחה שלכם היא מלכת הדרמה, קחו בני משפחה מרוקאית משנות ה-90, כנסו אותה לשבע סעודות יום אחר יום עם מחייה, קורקבנים והרבה שלדים בארון, ותקבלו את הסרט "שבע ברכות".
רק מהתיאור הקצרצר אפשר להבין כמה שבע ברכות הוא סרט דרמה משפחתית מזוקקת. במדינת ישראל, בה החיים מרגישים לא אחת כחיים בחיק משפחה צפופה ומרובת ילדים, הדרמה המשפחתית היא ז'אנר אהוב במיוחד. בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי נערמו ערימות גבוהות של סרטים כאלו, ותודה לאל, יש כאן מספיק סוגים של משפחות וכל אחת שווה סיפור. הסרט שבע ברכות אינו שונה מאחיו לז'אנר, והיה ניתן לחשוב שהוא די סטנדרטי, לולא היה מועמד מוביל ליותר מ-12 קטגוריות בטקס פרסי אופיר. איך זה יכול להיות? פשוט מאוד, מפני שיש לו סוד מיוחד, ממנו הוא שואב את הייחודיות הבלתי מתפשרת שלו, וזה דווקא לא הסיפור המיוחד והכואב שהוא מספר. לפני שנגלה את הסוד, נפתח בתיאור העלילה.
כשהייתה קטנה נמסרה מארי (ריימונד אמסלם, שאת יכולות המשחק שלה אי אפשר לסכם בסוגריים) לדודתה העקרה גראציה (רבקה בכר), כחלק ממנהג שהיה נהוג אי אז במרוקו. האם חנה (תיקי דיין) ויתרה עליה בכדי לעשות מצווה ולמנוע את גירושיה, שהרי ניתן לגרש בקלות אישה שאינה מסוגלת ללדת ילדים. ארבעים שנה מאוחר יותר, מארי שברחה ממשפחתה, שבה לארץ יחד עם חתן מנומס וחמוד. לאחר החתונה מתקיים מנהג שבע ברכות, ובו כל אחד מהאחים (שמשחקים אלינור סלע, דניאל סבג ועוד) מארח סעודת־מצווה לכבוד מארי ובעלה טרי דן (ערן מור). האווירה החגיגית נקטעת מהר מאוד, כאשר הסודות מהעבר צפים, והפצעים הישנים נפתחים בקצב מסחרר. מארי מצפה לקבל סליחה על הטלטלה שעברה כילדה שנמסרה, ואילו משפחתה בטוחה שהיא בכלל צריכה להגיד להם תודה על ההזדמנות לגדול בעושר ובכבוד.
הסיפור העצוב הזה אולי נשמע מופרך, אך כפי ששבו ואמרו הכותבות ריימונד אמסלם ואלינור סלע, הוא מבוסס על סיפורים אמיתיים לחלוטין. השתיים קרובות משפחה בעצמן שחוו את הסאגה המשפחתית על בשרן, ויחד פתחו בתהליך כתיבה ארוך ומייסר שארך יותר משבע שנים. למרות זאת ולמרות שמדובר בסיפור שכמעט ולא שמעו עליו בישראל, הסרט לא מרשה לעצמו להישען רק על העלילה והשיח הנוקב שבו. אומנם זה סרט עם סיפור כבד ודמויות רבות מספור שקשה אפילו לתקצר אותו, אך מי שעושה אותו לנוגע כל כך ללב, היא הדרמה שלא לוקחת הפסקה אפילו לא לרגע. זו לא סתם דרמה שמלווה עלילה מפותלת ומסע של גיבור קולנועי, אלא דרמה קורנת וחזקה המוגשת חמה וטעימה יותר אפילו מהמנות שמוגשות על שולחן השבע ברכות.
אחד הדברים שתומכים באותה דרמה טובה הוא המשחק המדהים של רוב הקאסט, ובראשו ריימונד אמסלם ותיקי דיין. שתיהן שחקניות ענק ידועות ומוכרות, אך בסרט הזה שבו כמו שנאמר לא פעם כי לא חייבים להגיד כל דבר, עבודת המשחק שלהן מתבטאת בצורה חדה הרבה יותר. מבטן הפגוע או המשתוקק למחילה כה עוצמתי, ולא צריך שום תסריט או מהלך עלילתי שיעזור לו להביע את מה שהדמויות מרגישות.
לתזמורת הזו מצטרף גם הסגנון של הבמאית איילת מנחמי, שהופך את המצלמה לזבוב קטן על הקיר. כמו הפה של מארי ומשפחתה, הסרט לא בוחל באמצעים בכדי לפגוע. הוא מזמין את צופיו להיות כמו אותו אורח שמגיע למשפחה ונאלץ לצפות בנימוס בכל המתחולל והנזרק על השולחן, בלי מחיצות ובלי הסתרות. זו חוויה אמוציונלית לא פשוטה אבל בהחלט משתלמת, והיא נשארת גם ביציאה מהאולם. הרגעים המצחיקים או הרגועים יותר לא משחררים מהדרמה הקודרת, ואין סצנה ללא קשת צבעונית של רגשות ותחושות. כל מה שמציע הסרט, מלפני ומאחורי הקלעים, הוא מעטפת שלגמרי מתאימה לסיפור הישן והצורם של אותן נשים ממרוקו, אשר קמו יום אחד וגילו שהן שייכות למשפחה אחרת. זה סרט שלוקח את נושאי המחילה וההחמצה ומספר אותם בדרך הטובה ביותר שיש, בלי מילים.
"אני נרגשת כמו ביום החתונה שלי, זה רגע שמתנקזים אליו שבע שנים של עבודה" מספרת ריימונד אמסלם במהלך פרימיירת הסרט, "אני ובת דודה שלי אלינור סלע כתבנו את התסריט יחד, והוא מבוסס על כמה וכמה סיפורים אמיתיים. חלקם אפילו מהמשפחה המקורית שלנו".
