קראתי בעניין (כתמיד) את מאמרו של הרב חיים נבון ב"מוצש" על לשון הקדיש. איני רב או תלמיד חכם, ואין בכוונתי להתווכח עם ההלכה. קטונתי. אך יש לי מחשבות והשגות, שצמחו ממקום אישי, על הדברים.
אבי מנחם רוזן ז"ל נפטר לפני שנה בקירוב. בתקופת האבל, שעומדת להסתיים בעוד כשבועיים, הקפדתי לומר קדיש במניין. אני מכיר היטב את הארמית מבתי הכנסת שעברתי בהם בתחנות חיי. ראיתי את שותפיי לקדיש – חילונים, מסורתיים, דתל"שים וסרוגים כמוני – לועסים קש ומלחכים חצץ. לעיתים מתקשים בקריאת הטקסט, חלקם מועדים ונכשלים בלשונם. קריאת קדיש דרבנן היא משימה בלתי אפשרית בעליל בשבילם. על כוונה עמוקה וירידה למשמעות המילים אין מה לדבר בכלל. אני חושב שלא לכך התכוון המחוקק ושצריך להיות אחרת.
טובים ונכונים בעיניי דבריו של הרב פרופ' יואל אליצור המצדד בהחזרת הקדיש לשפת המקור שלו, העברית. ראשית יש לאפשר זאת למי שהארמית זרה להם ואינם מבינים בה דבר. מה קדושה יתרה יש בה בשפה הארמית, שאינה מובנת על בוריה לרבים מאיתנו, ועל מה ההתעקשות להמשיך לדבוק בה? בעבר הרחוק הייתה הארמית מובנת לכל הציבור, כיום היא שפה מתה.
הרב נבון טוען שאם הקדיש ייאמר בעברית הוא ייאמר פחות. אני כופר בכך. בנים יתומים מכל הגוונים והרבדים בציבור מרגישים צורך אישי דתי וחובה מוסרית כלפי הוריהם הנפטרים, ומקבלים על עצמם לומר קדיש לעילוי נשמתם בעולם הבא. זה החסד האחרון שאפשר לעשות עם המתים. איש לא מחייב אותם לכך. מן הראוי שיאמרו זאת בשפה מובנת לכל נפש, מתוך כוונה מלאה, הזדהות עמוקה עם המילים והבנה של התוכן. אחרת זו פעולה טכנית מילולית, שאין בה נשמה ותועלתה נמוכה.
טיעון נוסף של הרב נבון הוא ש"הקדיש הלא מובן מרטיט לבבות הרבה יותר מ'ישתבח' המנוסח היטב (בעברית)". גם כאן אני חולק עליו. קדיש מרטיט לבבות לא משום "ארמיותו" אלא כי הוא מבטא אחריות אישית ורצון לעילוי הנשמה שמרגיש בן כלפי הוריו. זהו חלק אינטגרלי מהפרדה שנכפתה עלינו מהורינו, קרובי המשפחה הכי קרובים לנו. לכן אין מקום להשוות בין קדיש, שהוא תפילת יחיד המחברת את הבן לנפטר בשנת האבל, ובין "ישתבח", שהוא חלק מתפילת רבים שאומרים כל המתפללים מדי יום ביומו.
וכאן אתנחתא קלה לשאלה כללית של מהות: כשהמת מוטל לפניו, בשעות הראשונות לאחר הקבורה ואף בתוך השבעה, האבל נמצא בתוך התנסות מטלטלת ותחושת חידלון. האם בשעה זו ראו חכמינו צורך לנסח קדיש יתום שמקדש ומרומם את הקב"ה בלי להתייחס במשפט בודד לכך שאדם שהיה חלק מאיתנו וחיי משפחתנו הלך לעולמו? ואולי אין באמת הבדל רעיוני בין קדיש "לישתבח"? ושמא יש כאן קהות חושים וחוסר הבנה לנפש האדם? קיבעון הלכתי שאינו יודע לגעת באדם בודד בשעת צערו?
יש פירוש מפורסם שלפיו המלאכים אינם מבינים ארמית ולכן אומרים קדיש בשפה הזאת, שלא יקנאו המלאכים במעלתנו המיוחדת ויקטרגו עלינו. לפי הרציונל הזה אפשר לכאורה להעביר את כל התפילה לארמית. אמנם לא נבין חלקים גדולים ממנה, אך המלאכים לא יקטרגו עלינו. ומעניין לעניין באותו עניין: בסידור רינת ישראל מוצמד תרגום בעברית לתפילת "יקום פורקן מן שמיא" של מוסף שבת, הנאמרת אף היא בארמית ומובנת גם היא ליודעי ח"ן בלבד. היו מי שסברו שכדאי שהמתפלל יבין את תוכן תפילתו. ראויה המגמה המבורכת שתורחב ותתפשט למקומות נוספים, קדיש למשל.
"לו אני כתבתי את הקדיש", כתב הרב נבון בפתיח, "הייתי מוסיף לו דברים מרגשים בשבח הנפטר… לו אני כתבתי את הקדיש, אף אחד לא היה אומר אותו". טעות. לקדיש שלך, הרב נבון, רבים היו מתחברים. רבים היו מבינים, מתרגשים, מכוונים ומבטאים במדויק את מה שהקדיש נועד לבטא, חווייתית והלכתית. אני בטוח שהטקסט היה יכול להיות נהדר, והיה מדבר אל מגוון אנושי רחב.
אסיים במילים של הרב נבון מהמאמר, אך בהבדל קטן וחשוב: זהו הקדיש שאמרתי אני לפני כשנה, על קברו הטרי של אבי. בהגיע יומי אבקש ששני בניי יאמרו עליי קדיש בשפה השגורה בפיהם, ובה כל מילה מובנת להם היטב, בעברית.
