רוח לאומנית פושה בימינו בחברה היהודית בישראל. ביטוי ברור לרוח זו ניתן למצוא בחוק הלאום; בכך שמנסחיו סירבו לכלול בו, לצד ההכרה הקיימת בקשר החזק בין עם ישראל לארצו, גם הכרה בזכויותיהם, במעמדם, או אף בקיומם, של קבוצות לאומיות ילידות נוספות במדינה או בארץ. המצדדים בסירוב זה טוענים שמדובר בעמדה ציונית הכרחית, ושכל הסבור אחרת הינו פוסט, אם לא אנטי, ציוני. אבל הם טועים ומטעים.
לפני 102 שנה בדיוק, בתחילת ספטמבר 1921, בעיר הצ'כית קארלסבאד (כיום, קרלובי־וארי), התכנס הקונגרס הציוני ה-12. היה זה הקונגרס הציוני הראשון מאז מלחמת העולם הראשונה ומאז הצהרת בלפור (שאותה קונגרס זה גם אישר). רקע זה חייב את הקונגרס להידרש לאופיו של הבית הלאומי המיוחל. בהתאם, כשם שהחלטת באזל (שהתקבלה בקונגרס הציוני הראשון) מהווה ההחלטה המכוננת והיסודית ביותר של הציונות, בהיותה זו שקבעה לראשונה שבמהותה "הציונות שואפת להקים לעם היהודי בית־מולדת בארץ ישראל", הרי שההחלטה שהתקבלה בקונגרס הציוני ה-12 הינה שניה בחשיבותה רק להחלטת באזל, בהיותה זו שבה נדרשה התנועה הציונית לראשונה למאפייני היסוד התוכניים שהכרחי שיתקיימו באותו בית-מולדת מיוחל. עדות נוספת לחשיבות ההחלטה ניתן לראות גם בעובדה שבעשורים שלאחר קבלתה, מוסדות התנועה הציונית שבו ואשררו את מחויבותם אליה, כמה פעמים. אך מה נקבע בהחלטה האמורה?
באותה ההחלטה (שנכתבה במקור בגרמנית, ושנוסחה באנגלית היה זה שאושרר בשנים לאחר־מכן), "הקונגרס הציוני… [ה]כריז בשם העם היהודי": "על נחישותנו לחיות עם העם הערבי בתנאים של ברית וכבוד הדדי, ויחד עימו להפוך את ביתנו המשותף ("gemeinsame wohnstätte"/"common home") ל-קְהִלִיָה ("gemeinwesen"/"commonwealth") משגשגת, שבניינה יוכל להבטיח לכל אחד מעמיה התפתחות לאומית באין מפריע. בשעה של לידתם הלאומית המחודשת, שני העמים השמים הכבירים, שפעם היו קשורים בעבותות של יצירה תרבותית, יוכלו שוב לאחד את האינטרסים ההכרחיים שלהם בעמל משותף".
כפי שניתן לראות, קיימת בהחלטה זו הכרה ברורה, מצד התנועה הציונית (בשם העם היהודי), בכך שארץ ישראל איננה רק המולדת (המקורית והמחודשת־העכשווית) של העם היהודי, אלא גם חלק מהמולדת (הן המקורית, והן המחודשת־העכשווית) של העם הערבי. בהתאם, לפי תרגום אחר (מעט פחות מדויק, אך יותר ברור), ההחלטה הכריזה על "רצונו המוחלט של העם היהודי לחיות עם העם הערבי בתנאים של אחדות וכבוד הדדי ולהפוך ביחד אתו את המולדת המשותפת לארץ פורחת שבניינה יבטיח לכל אחד מעמיה התפתחות לאומית באין מפריע".
יצוין שהחלטת קארלסבאד לא התקבלה על רקע איזשהם פנטזיות אוטופיות, אלא דווקא על רקע מאורעות תרפ"א. בהתאם, דאג הקונגרס להוסיף ולהדגיש בהחלטה שאפילו "יחס האיבה מצד… חלקים מתוך האוכלוסייה הערבית בפלשתינה… שהתפרץ במעשי־דמים אלימים… אינו יכול להחליש את נחישותנו [האמורה]").
עוד יודגש שקבלת ההחלטה, כמו גם אשרורה שוב ושוב על־ידי התנועה הציונית, לא נבעו רק מאינטרסים גאו־פוליטיים, אלא גם, ואף בעיקר, מעצם המהות הערכית של התורה והתנועה הציונית. הציונות, על שלל גווניה ופלגיה, מעולם לא הייתה לאומנית, אלא לאומית־ליברלית. ככזו, היא דרשה את מימוש זכות העם היהודי להגדרה עצמית על בסיס היותו 'עם ככל העמים'; משמע, כנגזרת של הכרתה בקיומה של חובה לעשות כן עבור כל עם. היא גם הכירה בזכויות האדם, לא רק של יהודים, אלא של כלל בני האדם. לפיכך, הציונות הייתה עושה שקר לעצמה (ולא רק לעובדות) אם הייתה מתכחשת להיות ארץ ישראל מולדתם גם של עמים אחרים (בדגש על העם הערבי־פלסטיני), או אם הייתה מסרבת לקבל את בני אותם עמים כשותפים בבית-המולדת הנבנה. כך היו פני הדברים לפני 102 שנה, וכך הם גם כיום.
