1998, תל־אביב, קומה 24, נוף לים. סביב שולחן ישיבות מזכוכית חלבית, כשמצד אחד אנשי הקריאייטיב ומצד שני נציגי הארגונים, בהרבה מילים לועזיות ודוגמאות מהחוף המערבי, אחת המשתתפות מגדירה את המטרה: טיפולי המרה – כיצד הופכים את מה שנתפס כסטייה וכמחלה לדבר הכי טרנדי ב־2018.
הדיון סוער. קטני האמונה סבורים שזה הזוי וחסר סיכוי, אבל אנשי האמונה טוענים שעם הרבה כסף זה אפשרי. אחרי הרבה עשן לבן, הרכבת יוצאת לדרך. תמונת הניצחון מוגדרת: תל־אביב תוכר כבירת הלהט"ב הבינלאומית, והלהט"בים יוכרו כשמורת טבע לאומית שאסור לפגוע בה. מהחזון הזה נגזרים יעדים, משימות, תוכניות עבודה ותקציבים שמנים. כל השאר היסטוריה.
אז איך זה קרה באמת? כיצד הופכים תופעה שאיש אינו מעז להזדהות איתה לגאווה שאיש אינו מעז לצאת נגדה? כדי להצליח במשימה כזו חובה לפעול בשני צירים: להציף את שוק הדעות במסרים תומכי רעיון, ובה בעת לדאוג שהמתנגדים ישמרו על זכות השתיקה. כלומר, צד אחד לא יפסיק לדבר, בעוד הצד השני לא יפסיק לשתוק.
יצירת קשר השתיקה לא הייתה קשה במיוחד בתחילת הדרך. התופעה הלהט"בית הייתה שולית וקטנה. תלמידי חכמים וטובים טענו בתוקף שאל לנו לעסוק בזה, כי "אנחנו לא דנים בפרהסיא בסוגיות שהצנעה יפה להם". היו שהוסיפו שכל התייחסות לנושא רק תעצים ותנכיח אותו בתודעה. אלא שהתופעה הועצמה גם בלעדינו ואולי בעיקר בלעדינו. גם מי שנגעל ונסלד העדיף לשתוק והתופעה הלכה ופרחה. תחת מטרייה של קמפיין אגרסיבי בעד זכויות אדם הפכו את אנשי הקהילה לאנדרדוג הלאומי, לאנשים אומללים, מסכנים ונרדפים, שחייהם אינם חיים. שני מקרי רצח נוראיים סייעו להחדרת המסר. אט־אט נוצרה משוואה פשוטה: מי שמתנגד ללהט"ביזם הוא שונא אדם, רוצח בפוטנציה.
האקדמיה ללשון של ארגוני הקרן החדשה המשיגה את התופעה במילה אחת: "הומופוב". זה התואר האוטומטי שהודבק לכל מי שלא התיישר עם האופנה החדשה. פוביה, לפי המשנה הפסיכולוגית, היא הפרעת חרדה. כלומר, אחרי שהחולה הפך לבריא, הבריא הפך לחולה.
כך הפך הארון החשוך והסגור לבית פתוח לקהילה גאה. כתבות שוליות בחצי השני של העיתון נעשו למדורי אינטרנט קבועים, שזכו לכותרות ראשיות על בסיס קבוע. תופעה רדיקלית שגם חילונים נרתעו ממנה הייתה ל"תופעה מגזרית" שמקבלת במה לגיטימית לא רק במדור היחסים, אלא גם באתרים דתיים.
אחרי כל זה, גם מי שעוד רצה לדבר נגד כבר לא יכול. טרור ההשקפות והדעות יצר חשבון פשוט. כל בעל השפעה אמר לעצמו שזה לא משתלם: אם אפתח את הפה אהפוך לאויב העם. וכך בלי דם, בלי יזע ובלי דמעות, הוכרז על הקמת מדינת להטביסטן, שחוק הלאום שלה אוסר לנקוט עמדה נגד האבות המייסדים, ואסור להתבטא בה נגד תופעה שבדרך הטבע עלולה להכחיד את המין האנושי.
מי שמשלם את המחיר הכבד הן דווקא הנפשות היקרות והכואבות שנגזר עליהן להתמודד עם הניסיון של נטיות הפוכות. ההתמודדות האישית הפכה מבעיה שרוצים להתגבר עליה לנטייה בלתי הפיכה שצריך להתגאות בה; מישהו תפס טרמפ על הקשיים האינטימיים כדי לקדם תפיסות של ארגוני שמאל רדיקליים. השיטפון התודעתי מונע מהם להתחתן ולהקים משפחות נורמטיביות. אבל מי סופר אותם, בלהטביסטן חוק זה חוק.
מעבר לכל אלה, מדינת להטביסטן גורמת נזק אדיר במישור רחב בהרבה. היא הופכת את הנטייה המינית, ובכלל את יצר המין, לזהות הבלעדית של בני האנוש עלי אדמות: "התאווה זה אני". מדובר בתרבות שלמה שבה אדם צריך ללכת שבי אחרי נטיותיו ומשיכותיו. אין ערכים ואין נאמנות, יש רק אסון חברתי, עולם שלם שבו כל אחד עושה רק מה שהוא נמשך אליו. אכן, זו מגילת העצמאות של להטביסטן.
אפשר להמשיך ולקטר, אבל האמת היא שאין הדבר תלוי אלא בנו. הפתרון הוא פשוט: להפסיק לפחד כלל; לצאת מהארון ולהגיד בפה מלא וברור – יחסים חד־מיניים זה רע. נקודה. זה אסור, זה הפך היהדות, זה נגד רצונו של מי שאמר והיה העולם. זה לא טבעי, זה לא נורמלי, זה לא בריא. זה רע.
לא, אין צורך בסוף המשפט להוסיף את ההצטדקויות הקבועות בסגנון ה"אין לנו שום עניין אישי נגד מישהו ואנחנו מגנים כל אלימות ולא רוצים לדקור אף אחד", כי זה ברור מאליו. אגב, גם לא רצחנו את רבין. באופן פרדוקסלי, דווקא הרבנים המעטים שמעיזים לצאת נגד הם אלה שמוסרים את נפשם לילות כימים כדי לסייע לאותן נפשות מיוסרות. אז שאף אחד לא יטיף לנו מוסר על אהבת האדם. הגיע הזמן שנפסיק להתנצל, וניאבק בעוז לא רק על שלמות הארץ, אלא גם על שלמות המשפחה. וכן, למי שלא הבין, אבא ואבא הם לא משפחה. הבה נאמר זאת בגאווה.
2040, ירושלים, קומה מינוס 3, נוף לאדמה. סביב שולחן כתר לבן, כשמצד אחד עסקנים ומצד שני רבנים, הגדיר אחד המשתתפים את המטרה: איך הופכים זוגיות בין גבר לאישה לדבר לגיטימי בחברה הישראלית.
אם לא נתעורר ונתחיל לדבר, הפגישה הזאת לא תהיה דמיונית.
