בקצה הצפוני ביותר של אפריקה, מוקפות במרוקו, יושבות בשתי מובלעות הערים הספרדיות מלייה וסאוטה.
שתי ערי הנמל העתיקות, הפסטורליות והשלוות, היו יכולות להיות אנקדוטה משעשעת ושיעור היסטורי על עברה הקולוניאליסטי של מרוקו הספרדית, לולא נתון חשוב אחד: ספרד היא חברה באיחוד האירופאי, ומלייה וסאוטה הן החלק היחיד באיחוד היושב על אדמת אפריקה. הנחת את כף רגלך באחת מהערים? ברכות, בכל מובן חשוב אתה באירופה, וכל כללי קליטת הפליטים שחלים באירופה חלים עליך מיידית, ולמעשה, סיכוייך לצאת לפנסיה ביבשת העשירה גבוהים בהחלט.
התמריץ העצום להיכנס לאדמה אירופאית בלב אפריקה לא נעלם מעיני הספרדים, ובסיוע האיחוד האירופאי הוקמו סביב המובלעות מכשולים אדירים – סביב כל עיר הוקמה גדר משולשת, שישה מטרים גובהו של כל אחד מחלקיה, כשבין הגדרות עובר כביש מערכת. הגדרות מחוברות למערכת זרקורים וחיישנים, המחוברים כולם לחדר פיקוד מרכזי, ולאורך הגדרות מפוזרות עמדות שמירה מאוישות. ספרד והאיחוד האירופאי לא חסכו במשאבים כדי להבהיר – אין מעבר. ההגירה לאירופה דרך המובלעות הספרדיות סגורה הרמטית.
סגורה הרמטית? הצחקתם את המהגרים. היכן שישנם תמריצים מספיק חזקים, תימצא הדרך. בכמה וכמה תקריות צבאו מאות מסתננים בכל גל על הגדרות וטיפסו עליהן, כשמהטיפוס עצמו ומתגובת השומרים נפצעו רבים מהם ואף נהרגו, כשבכל שנה מאז בנית אותן גדרות מצליחים אלפי מסתננים לעבור לצד הספרדי, ולהפוך לכאב ראש לאיחוד האירופאי כולו. המקרה של מלייה וסאוטה הוא תמרור אזהרה – בהינתן התמריצים הנכונים, שום מכשול פיזי לא יהיה מחסום להמון שמחפש עתיד טוב יותר. גדרות הן אמצעי חשוב, אבל לא חשוב כמו מה שמחכה בצדן השני.
התפיסה הציבורית בישראל את בעיית המסתננים, שהתפוצצה שוב בקול רעש גדול בשבת האחרונה, היא שמדובר בבעיה שדורשת פיתרון, אך בבעיה מתוחמת – אי אז בין 2005 לשנת 2013, אז הושלמה הגדר, חדרו לישראל כמה עשרות אלפי מסתננים, אותם מנסה המדינה להוציא בהצלחה חלקית. עד כה צומצמה הבעיה לכשליש מהיקפה המקורי, כאשר רובם המשיכו למדינות יעד אחרות וכמה אלפים מהם אף למדינות מהן הגיעו (עובדה שלא מסתדרת עם הנרטיב של הסכנה בחזרה).
אכן, לולא ההפרעות מצד המערכת המשפטית שפסלה סדרת חוקים ופתרונות, ייתכן שכמות השוהים הייתה יורדת למספרים זניחים ממש, ומראות כמו שנראו בתל אביב לא היו יכולים להתקיים. אך בסוף, מדובר בבעיה טקטית עמה ניתן להתמודד, והמגמה, בסך הכל היא של צמצום התופעה.
לצערם של המעוניינים במדיניות הגירה אחראית לישראל, התמונה הפוכה. המסר היוצא מההתנהלות הישראלית בשנים האחרונות הוא של הרמת ידיים. פסילת ארבעה חוקים שנועדו לטפל בתופעה, סיכול פתרון המדינה השלישית בשילוב ידיים של בית המשפט העליון וארגוני זכויות הפליטים, והפארסה של חתימת הסכם נואש וגרוע עם האו"ם וביטולו בתוך יממה, בשילוב עם תקופת הקיפאון החקיקתי שנגרמה משנות התוהו ובוהו הפוליטי, הביאו לכך שמזה מספר שנים הסוגיה אינה מטופלת ברמה האסטרטגית ולמדינת ישראל אין עוד כלים כדי להפוך את ההגעה אליה לכזו שאינה משתלמת.
המסר שישראל היא מדינה שניתן לשהות בה ללא כל סנקציה המוטלת על השוהה בה שלא כדין, נשמע היטב במדינות המקור. ההבנה שישראל הפסיקה להיאבק במסתננים השוהים בתחומה והעובדה ששינוי במדיניות לכיוון החזרת התמריצים השליליים לא נראה באופק, הזיזה את המאזן העדין חזרה מתמריצים ניטרליים, כאלו שאינם מעודדים יציאה המונית (כאמור, בשל פסילת החוקים שקבעו סנקציות על הנשארים) אך גם לא הגעה המונית, לכאלו שהופכים את ישראל – שוב – למדינת הגירה אטרקטיבית.
בשקט בשקט, והפעם בהסתננות הולכת וגוברת מגבולה המזרחי (וזאת במקביל לתופעת ההסתננות בנתב"ג שקיימת כל הזמן), מדינת ישראל נמצאת כיום בנקודה מקבילה לנקודה בה הייתה באמצע שנות האלפיים, השנים בהן החלה הסתננות של מאות אנשים כל שנה. ההישגים של צמצום מספרי השוהים הלא חוקיים בישראל עלולים לחזור עשור לאחור, ואף למצב גרוע יותר. גם אז, באמצע שנות האלפיים, התגברות זרם הנכנסים הייתה לאחר שינוי תמריצים שהתרחש כשבית המשפט הורה לשנות את מדיניות ההחזקה במשמורת של מסתננים על פי החוק המקורי למניעת הסתננות, החלטה עליה נודע במהירות לכל המקומות בהם ישנם אנשים שמחפשים עתיד טוב יותר. מה שהחל במאות כל שנה, הפך בשנת 2006 לאלפים, ובסוף אותו העשור הייתה מדינת ישראל יעד ההגירה הגדול ביותר, מספרית, ממזרח אפריקה – לישראל נכנסו באותה התקופה יותר מסתננים משנכנסו ליבשת אירופה כולה יחד.
מה שעצר את אותה ההגירה לא הייתה הגדר בגבול מצרים, אף שזו וודאי סייעה, אלא שינוי התמריצים – עוד בטרם הושלמה הגדר בדצמבר 2013 ירדה ההסתננות לאפס בעקבות החקיקה שהביאה לתמריץ שלילי להכנס לישראל. קיומו של החוק למניעת הסתננות, שקבע שמי שנכנס שלא כדין נמצא בסיכון לשהות בתקופה ארוכה במשמורת פעל את פעולתו, והמסר עבר – ישראל היא יעד לא אטרקטיבי, ואת מאמצי ההגירה כדאי להפנות ליעדים נוחים יותר. לא הגדר הובילה לבלימת ההגירה (אם כי אין ספק שהיא סייעה בכך, ובוודאי באי חזרתה למשך תקופה), אלא שינוי התמריצים, שינוי שבוטל על ידי בית המשפט העליון לאחר מכן כשבוטל התיקון לחוק למניעת הסתננות, שלוש פעמים רצופות.
באופן דומה, בהיעדר תמריצים מתאימים גם הקמת גדר בגבול ירדן לא תוכל לקטוע לבדה את חידושה של תופעת ההסתננות אם אלא לצמצמה בלבד. גם לאחר שתסתיים בניית אותה הגדר, פרוייקט שיקח מספר שנים, קשה להאמין שניתן יהיה לשמור על 309 הקילומטרים של הגבול עם ירדן (יחד עם 208 הקילומטרים של הגבול עם מצרים) טוב יותר מאותם 15 קילומטרים של גדר משולשת מפוקחת בקפידה שבמובלעות הספרדיות. אם תחזור ההגירה במספרים גדולים, תמצא מדינת ישראל את עצמה ללא כל אותה מערכת חוקים שנועדה להביא ליציאתם, משום שזו נפסלה על ידי בג"ץ שוב ושוב.
מדינת ישראל קיבלה בשבת תזכורת חיונית על משמעות קיומו של מיעוט לא מוסדר וחסר הזדהות עם המדינה, היושב בלב ליבה העסקי ומנהל בו את חייו. במקביל למציאת פתרונות להוצאתם של אותם מסתננים הנמצאים במדינת ישראל כעת, על המדינה לפעול, ולפעול כעת, כדי למנוע את היווצרותה של הבעיה מחדש, ובמספרים גדולים. בניגוד לנושאים האחרים בהם קיימת מחלוקת חריפה בציבור, נדמה כי ישנה הבנה רחבה בצורך בחקיקתם של חוקי הגירה נוקשים חדשים, ואף בצורך להתגבר לשם כך בדרך זו או אחרת על החלטות קודמות של בג"ץ, אם לא תהיה בכך ברירה.
לישראל אין ברירה, ואין אופציות אחרות. המחשבה שניתן יהיה באמצעות גדרות להמשיך ולעצור את ההגירה, היא אשליה מסוכנת. חוקי הגירה חדשים נחוצים לא רק כדי להוציא את מי שכבר כאן, אלא על מנת למנוע מצב של חזרה של תופעת ההסתננות עצמה. אם למדנו משהו מהמקרה הספרדי הוא שאם מדינת ישראל תהפוך למהגרים לגן עדן, אנשים יהיו מוכנים לעבור כדי להגיע אליה גם דרך הגיהנום.
