כשהייתי ילדה קטנה, פירשתי את המושג "סיור סליחות" לפי לוגיקה פשוטה: סיור אני מבינה, ביקור או טיול במקום מסוים. סליחה אני יודעת מה זה כי לימדו בגן – לפיכך המשמעות היא מסלול שבו הולכים מנקודה לנקודה לבקש סליחה מאנשים שונים בחיינו. קונספט נפלא, חשבתי לעצמי. בתיכון גיליתי שסיור סליחות זה הלילה הזה שבו נוסעים באוטובוס, מקבלים כריך חביתה קר ומתעפצים בהדרכה עד שהמורה דופקת לך על הכתף להתעורר. וכמה שלא ניסיתי להתחבר, המחשבה היחידה שעברה לי בראש היא שצריכים לבקש ממני סליחה שמכריחים אותי להישאר ערה כל הלילה בניגוד לרצוני. בוחן הלבבות יודע כמה אני אוהבת אותו, ואני יודעת מה אומרים על עבירות שבין אדם לחברו. לכן, אני חושבת שהגיע הזמן לסיור סליחות אמיתי, כזה שהולכים בו ממקום למקום ומבקשים סליחה ממי שתמיד רצינו ולא העזנו.
1. מההורים שלי המתוקים, ה׳ ישמור אותם. שלפעמים אני קצרה אליהם בלי כוונה, ורגע אחרי זה מתחרטת וחוזר חלילה.
2. מסבתא שלי ז״ל שבשנותיה האחרונות גרה קרוב לאולפנה, ולא ביקרתי מספיק. תמיד היו מבחנים או מפגשים. מה ידעתי אז על מה שחשוב באמת. מה הייתי נותנת בשביל עוד יום איתך.
3. מאליעד, החניך בשנת השירות, שהבטחתי בסופשנה שנישאר בקשר. לא ידעתי בזמנו שהדברים האלו לא תמיד מחזיקים. הלוואי שגדלת לתפארת.
4. מאחי, שבגיל עשר רבנו על הטלוויזיה: הוא רצה משחק כדורגל, אני החלטתי שיש סדרה מטופשת שמעולם לא אהבתי. אני ניצחתי בקרב על השלט בחסות ההורים. אבל בתכלס הגיע לו לנצח ולצפות במשחק.
5. מהלב שלי, שלפעמים הוא רגיש מדי ואז אני כועסת עליו שהוא רגיש מדי. במקום להזכיר לו שזה בסדר. זה מי שהוא. וזהו.
