הנה, ברגע זה ממש, נפלתי שוב ברשת. האדמו"ר מפיאסצנה המליץ לכל אדם שתהיה לו חבורה, או לפחות חבר, להתוודות בפניו על רגעים של ירידות וכישלונות. אז אשתמש, ברשותכם, בפורום הזה כדי לספר שגלשתי זה עתה באינטרנט וצדה את עיני באחד האתרים התבטאות מרגיזה במיוחד של איש ציבור, ובמקום להסיט את העיניים ולגלול מהר הלאה צילמתי מסך ושיתפתי אותו בדף שלי בתוספת ביקורת עוקצנית.
כשסוקרים את הרשתות החברתיות ואת ערוצי החדשות אפשר לראות שזה המרכיב העיקרי שממנו עשוי השיח המודרני. ציטוטים של פוליטיקאים ועיתונאים מן הצד שכנגד, בתוספת "בדיקת עובדות" שמוכיחה שהוא דובר שקרים, הערה מחודדת שנעה בין לגלוג לזעזוע או סתם אימוג'י כועס (או צוחק, או בוכה או מקיא) שבא לומר שהדברים לא ראויים אפילו לדיון.
מהדורות החדשות יכולות לסבוב ימים שלמים סביב התבטאות גזענית, הומופובית או אנטי–חרדית, בלי שמישהו מן העולים לגנות או לגונן נדרש לענות לשאלה האמיתית שעומדת על הפרק
קל להבין את המשיכה שבצורה כזאת של שיח. קודם כול כי היא לוחצת על בלוטות קמאיות ורגישות של זעם ותסכול, שמעוררות לפעולה ולתגובה הרבה יותר מרגשות חיוביים ("אתם חייבים לעצבן את הקוראים שלכם", אמר לנו איש תקשורת בכיר בקורס כתיבה שיווקית שפרשתי ממנו מזמן). אבל גם כי באופן אמיתי היא מאפשרת החלטיות ונחרצות ללא איבוד המורכבות. גם אם בנושא המדובר יש צדדים לכאן ולכאן והעמדה האישית שלי סבוכה ומעורפלת, אני יכול לומר באופן חד וברור: חבר הכנסת הזה עבר את הגבול; העיתונאי הזה כותב שטויות. אוהבי ה' – שנאו רע. איך לאהוב את ה' זו שאלה גדולה, אבל לשנוא את הרע זה עניין פשוט הרבה יותר. וכבר לימד הרמב"ם שקשה מאוד לומר בבירור מה הוא הבורא, וקל הרבה יותר לומר מה הוא לא.
אלא שהכוח של שיח הגינוי הוא גם נקודת החולשה שלו. היכולת לשלח חיצים מחודדים בכל מי שפועל באופן לא תקין מאפשרת לי להימנע מלנסח עמדה חיובית משל עצמי. מהדורות החדשות יכולות לסבוב ימים שלמים סביב התבטאות גזענית או הומופובית או אנטי־חרדית, בלי שמישהו מן העולים לגנות או לגונן נדרש לתת דין וחשבון לשאלה האמיתית והמורכבת שעומדת על הפרק.
מה שגרוע עוד יותר בפעולה של הגינוי זו הדמוניזציה של הצד שממול. כביכול אותה התבטאות אומללה של חברת כנסת בערוץ טלוויזיה נידח היא תמצית מזוקקת של מחנה פוליטי שלם. אני משתף אומנם דוגמה אחת, קונקרטית, אבל בסאבטקט אני מבקש לומר: "הנה, זה מה שהם חושבים עלינו, איתם אתם רוצים להידבר?". אני לא אומר זאת בפירוש כמובן, אחרת יבקרו אותי בצדק. אבל זה הרושם שלאט־לאט נוצר. ומתוך כך מגיעה כמובן גם אסקלציה: אם כך "הם" מדברים, אז אולי הגיע הזמן שגם "אנחנו" נחריף קצת את הטון.
הרוע לא נפגע מכך שנלחמים בו. להפך. ביותר מסצנה אחת ב"מלחמת הכוכבים", ולפחות בסצנה אחת של "באטמן – האביר האפל", הנבל הראשי מתמוגג על שהצליח לגרור את הגיבור הטוב להילחם בו ולהכות אותו למוות. מתוך הבנה שגם אם הנבל הזה ספציפית ימות עכשיו בקרב, הרוע שאותו הוא מבקש להביא לעולם רק יתרחב ויתפשט מתוך פעולת האלימות שאותה הצליח לחולל. "ברגע שאדם מגיב לרוע", זיהה מרדכי גרנביץ' בספר חדש ונפלא ("יחיד"), "לעיתים התגובה האוטומטית היא להיות רע בעצמו. הוא מזהה אדם שלדעתו זורע פילוג ושיסוע, ובתגובה אוטומטית מתחיל לדבר נגדו, לשנוא אותו, לצעוק בוז כלפיו ולטעון כי הוא מפלג". כשאני מגיב לעוקצנות אני הופך עוקצני יותר; כשאני מגיב לשטחיות אני הופך שטחי יותר.
כשחכמינו ז"ל ביקשו לתאר חברה שמאבדת את היכולת לדבר, הם תיארו את מי שאומרים לו "טול קיסם מבין שיניך" והוא אומר בחזרה "טול קורה מבין עיניך". המפרשים הקלאסיים פירשו שהבעיה של החברה הזו היא ריבוי החטאים, שמאפשר לכל אחד למצוא פגמים אצל רעהו. אבל נדמה לי שהבעיה האמיתית של החברה הזו היא שהשיח הציבורי שלה הפך לתחרות של גינויים. וכאשר אנחנו מדברים כל הזמן על הקורות הנמצאות בין עיניו של הצד שכנגד, אין שום אפשרות לשמוע את האמת שבטענותיו ולהפנות מבט אל הקיסם שהולך ומתמקם לבטח בין שינינו.
