בתום מלחמת ששת הימים הגיע ראש הממשלה לוי אשכול לביקור בעיר העתיקה וסימן באצבעותיו "וי" לקהל הנרגש. מלוויו שאלו אותו: "סימנת 'ויקטורי'?" אשכול השיב: "לא; וי קריכט מען ארויס" – איך זוחלים החוצה. אשכול טעה בנוגע לירושלים, אך דומה שמנהיגי הקואליציה חשים היום בערך כך בנוגע לרפורמה המשפטית: גם כשהם מסמנים וי הם יודעים שהרפורמה גוועה, למרבה הצער, והשאלה היא איך זוחלים החוצה במינימום השפלה.
למרות זאת, מנהיגי המחאה אינם חוגגים היום את ניצחונם, אלא להפך – הם מנסים להקצין את מחאתם. הפוליטיקאים שבהם מנצלים בציניות את התנופה הציבורית לצורך הפלת הממשלה, אך אותי מאכזבים בעיקר האינטלקטואלים. במקום להיות כוח ממתן, הם הקיצוניים ביותר.
ראוי שהמלומדים שמתנגדים לרפורמה המשפטית יביעו את התנגדותם. אך מאינטלקטואלים הייתי מצפה להתנגדות מנומקת, שמלווה אותה מבט רחב. הייתי מצפה מהם למורכבות, לעידון, להסתייגויות. הייתי מצפה מהם אפילו לקצת אופטימיות לגבי תהליכים חיוביים רבים שמתחוללים בישראל. במקום זה קיבלנו מהם נאומים רושפי אש מתחת לדגל האגרוף הקפוץ. את המוחים מן השורה אני יכול להבין; מאנשי הרוח אני מאוכזב.
הייתי מצפה לשמוע את מלומדינו מסבירים שהרפורמה – שהם מתנגדים לה –אינה מזימה נכלולית בדרך לרודנות, אלא תוצר של שלושים שנות דיונים על הצורך לתקן את מערכת המשפט, ושלושים שנה של התעלמות מצד המערכת; שבכל מקרה, אין מדובר בסוף העולם; ולכל הפחות –שחייבים לשמור על חופש הדיבור של תומכי הרפורמה. במקום זה ראינו את בכירי פרופסורינו מריעים בצהלה לסרבנות, לכוחנות, לחסימת כבישים ולסתימת פיות שיטתית. האוניברסיטאות כפו על המרצים והסטודנטים שביתה פוליטית נגד הרפורמה. כמעט כולם נאלצו ליישר קו. יו"ר ועד הסגל הבכיר באוניברסיטה העברית התנגד לשביתת מחאה נוספת – והודח מיד. פרופ' מני מאוטנר מאוניברסיטת תל־אביב מחה על השתקתו הבריונית של ח"כ שמחה רוטמן – ולאחר שש שעות נאלץ לחזור בו. דקנית הפקולטה למשפטים בבר־אילן סירבה לחתום על מכתב נגד הממשלה – ותוך שלושה ימים חזרה בה, לאחר מחאות ולחצים.
פורום קהלת העז להשמיע קול אחר, והתגובה לא איחרה לבוא: מתפרעים התפרצו בכוח למשרדי הפורום, רדפו והטרידו את ראשיו ומיררו את חייו של התורם לפורום, עד שנכנע. מנהיגי האקדמאים בישראל גיחכו בשמחה לנוכח הבריונות הזו. מרצים שסיפרו לי בעבר על התנגדותם העזה ל"תרבות הביטול" המתועבת, שהשתלטה על האקדמיה האמריקנית, צהלו עכשיו בהתלהבות כאשר היא יובאה לכאן. כפי שכתב הפילוסוף מרק לִילה, עבור "הנפש הנמהרת" של אינטלקטואלים רבים, "ההזדקקות למתינות ולספקנות נראית פחדנית וחלשה".
למלומדים אמורה להיות ראייה רחבה יותר. הייתי מצפה מהם להסתייג כאשר ראשי המחאה פנו לסרבנות, לבריונות כלכלית, להתפרעויות אלימות בתוך הכנסת ולהצקה בריונית למשפחותיהם של פוליטיקאים. הם הרי יודעים מי השתמש בעבר בשיטות הללו נגד יריביו. מי שמאמין בדמוקרטיה יודע שכלים כאלו לגיטימיים רק נגד ממשלה שבונה תאי גזים, לא נגד ממשלה שחושבת קצת אחרת בנוגע לעילת הסבירות.
למדתי להבין את המקום הנפשי שהוליד את המחאה. למדתי להודות בטעותי: לא הייתי ער למצוקה שחשו אנשי שמאל ומרכז, שראו את עצמם נדחקים לא רק מהנהגת המדינה, אלא גם מהישראליוּת עצמה. בעיתון הזה אני קורא בכל שבוע הרהורים של חשבון נפש מצד ימין: במה טעינו, במה הגזמנו, מה אנחנו צריכים לתקן. לדאבון הלב, למעֵט יחידים כמו פרופ' יובל אלבשן, לא קראתי הרבה הרהורים כאלו בצד השני. אפילו אינטלקטואלים דתיים מהשמאל, שיודעים היטב שאין לציבור הדתי שום עניין לכפות "מדינת הלכה" או "דיקטטורה משיחית", אינם טורחים להזים לכל הפחות את העלילה הפרנואידית הזו.
המלומד הישראלי המפורסם בעולם, פרופ' יובל נח הררי, הבעית את קוראיו כשהכריז: "לא יהיו יותר בחירות בישראל". האם הוא יתנצל בפנינו כשההכרזה הזו תופרך? מסופקני. כאשר לפני שלושים שנה נחתם הסכם אוסלו, האינטלקטואלים הישראלים התגייסו לשכנע אותנו שאין סיכוי שההסכם הזה יביא לגל טרור רצחני. הם לא טרחו מעולם להתנצל.
היום חל היארצייט של המשורר הירושלמי יהודה עמיחי. מלומדים רבים אוהבים לצטט שיר מפורסם שלו: "המקום שבו אנחנו צודקים הוא רמוס וקשה כמו חצר, אבל ספקות ואהבות עושים את העולם לתחוח". והנה הם שוצפים היום בכיכרות, ושום בדל ספק תחוח אינו צולח את חומת חרונם. המקום שבו הם צודקים לגמרי, תחת סמל האגרוף, דווקא מאוד מוצא חן בעיניהם. איזו אכזבה.
