בהתחלה הופיע לו איזה מין צינון טורדני. בהמשך הופיעו כאבים באזור הסינוסים וכל הזמן היה לי קר במזגן. אחרי שנפלתי לשינה ארוכה באמצע היום ללא הסבר, מצאתי את עצמי דוחפת מטוש לאף.
תמיד הייתי לייט בלומר, אבל זה כבר אפילו לא להיות עתיקה. זה כמו לגלות את הטלגרף רגע אחרי שהשיקו את האייפון, והנה עכשיו זה רשמי: חטפתי קורונה.
"למה נבדקת?" הטיחה בי הבסטי בזלזול מופגן. "מה זאת אומרת למה נבדקתי? כבר שלוש שנים אני מחכה לרגע הזה. תני לי רגע להתייחד איתו". ואכן התייחדתי – רגע, ועוד שניים, ואז הבנתי שלאיש לא אכפת. אני עומדת לי פה לבדי, ככל הנראה האדם האחרון ביקום שחלה בקורונה, ואין לי שום הוראות הפעלה. מותר לצאת החוצה? אסור? אני בשפעת עם יחסי ציבור? אני ביחסי ציבור עם שפעת? מה הנוהל? אין שום פרוטוקול, יש רק "לא נעים". ובכל זאת, כמו איזו ניצולת תופת עם פוסט טראומה, מצאתי את עצמי מסתתרת. או ליתר דיוק לא מספקת את המידע מיוזמתי. למה בעצם? אין לי תשובה. מין הרגל מגונה שמפתחים אנשים שקולטים שלפני שלוש שנים אירוע כזה היה מכניס אותם ואת בני משפחתם לשבועיים בידוד, מאלץ אותם לדווח היכנשהו בכל שעה בימים שקדמו למחלה, ולאחר הדיווח הזה – מכניס עוד 200 אנשים לבידוד.
והנה אני מסתובבת לי פה כאחת האדם, עם נגיף שעד לא מזמן היה מזמן לי התפוצצות של תגובות שרשרת, ולאיש לא אכפת. ומי שכן מתוודע צוחק עליי (ובכל זאת מתרחק).
כל הדיבורים על משפחתיות והסתפקות במועט – כולם התפיידו לתוך המציאות התובענית, מלבד אולי העובדה שאיש כבר לא מוכן לעבוד היום במשרה שאינה היברידית
לפעמים אני נזכרת בתקופה הזאת ולא מאמינה שהיינו בה. הכול נראה כמו חלום בלהות שיום אחד פשוט התעוררנו ממנו והדחקנו שבכלל היה. כל הדיבורים הגדולים על המסרים שנלמד מהקורונה ועל משפחתיות והסתפקות במועט – כולם התפיידו לתוך המציאות התובענית, מלבד אולי העובדה שאיש כבר לא מוכן לעבוד היום במשרה שאינה היברידית. בתחילת הדרך לפחות, כשזני הנגיפים היו אלימים, אפשר לומר שהייתה הצדקה. אפשר גם להבין שכאשר מדובר בנגיף חדש ולא מוכר, גם האוטוריטות מבולבלות ולא לגמרי יודעות כיצד כדאי לנהוג. אבל היה איזה שלב, אני חושבת שזה קרה בגל של האומיקרון, כשהילדים שלנו נכנסו כל יומיים לבידוד ועמדו בתורי ענק לבדיקות, שאנשים כבר התחילו לקלוט שהם חיים בטרלול והפסיקו להתייחס לנהלים.
ואני שואלת את עצמי אם אי פעם נרהיב עוז ונתבונן על התקופה הזאת בעיניים קצת יותר ביקורתיות, ונשאל את עצמנו אם הכול שם היה פיקס. אם הדברים שעברנו ושהיו נדמים אז כמחויבי מציאות אכן היו כאלה.
מעולם לא התנגדתי לחיסונים, אבל בואו נהיה כנים רגע – רובנו מתנגדי חיסונים היום. אני לא מכירה אף אחד בסביבתי הקרובה, לפחות לא בן גילי, שעומד בתור לקבל חיסון קורונה לאיזה וריאנט חדש שהתגלה.
בזמן אמת, כלי התקשורת התגייסו בצורה כמעט מוחלטת לטובת מבצע החיסונים. בחלקם אפילו הנחו לא לתת רוח גבית למתנגדים. הציבור לא רצה לשמוע מתנגדי חיסונים ואף הלשין על מפירי בידוד, אבל היום רובו נוהג בדיוק כמותם ולא ממהר להתחסן.
אנשים מטבעם לא אוהבים לחזור אל הטראומות, אבל לא יזיק שנלמד קצת מהתקופה הזאת על טבעו של המין האנושי. על הקלות שבה בני אדם יכולים להפוך לצייתנים ולוותר על החירויות הבסיסיות שלהם. במלחמת המפרץ שכנעו אותנו שסמרטוט רטוב מתחת לדלת יציל אותנו ממתקפה כימית, היום אנחנו יודעים שזו הייתה שטות. מתי נביט לאחור על הפעולות שנדחקנו לבצע בקורונה ונשאל כמה מהן היו בכלל הכרחיות? לתקופה הזו היו מחירים. להחלטה לסגור את בתי הספר לתקופות ממושכות היו השלכות. מישהו נותן דעתו למחירים האלה? מישהו הלך לבדוק מה קרה לבני הנוער של התקופה הזו? כמה מהם מתמודדים עם תסמיני דיכאון? כמה מהם נכנסו לאשפוזים פסיכיאטריים?
אני לא טיפוס קונספירטיבי, וגם לא אחת שאוחזת במחשבות אפלות על מרתף אפוף טחב שבו יושבים אנשים שרוצים לחבל במכוון באנושות. אבל בקונסטלציות מסוימות מערכות יכולות לטעות. הן עשויות להחזיק בתפיסות מסוימות בלי לאתגר אותן מספיק. מי כמונו היהודים יודעים שזה יכול לקרות. חמישים שנה עברו מאז מלחמת יום הכיפורים ועדיין ממשיכים להתפרסם עליה גם היום תחקירים וגילויים חדשים. מתי יתחילו לפרסם תחקירים על מה שעברנו בקורונה?
