ואיך זה שאלול פתאום נגמר לנו ומתפוגג, איך תמיד הוא עוזב מוקדם מדי, לפני שהצלחנו לטעום ממנו משהו, לפני שזכינו להרגיש אותו כמו שצריך. אם הייתי יכול לארגן את החודשים מחדש, הייתי מסיים את השנה עם אלול א', ומתחיל אותה עם אלול ב', שהרי הגעגוע המייחל חשוב יותר ומרגש יותר ופועם יותר ויפה יותר מהדבר עצמו. הכיסופים החמים יפים מהמימוש הקר, באלול גם הכמעט הוא בית. למי יש כוח לכל הדרמה הזאת של תשרי. והיה רגע אחד יפה באלול הזה, רגע פשוט ודק שאני רוצה לכתוב עליו. זה קרה בחופשה המשפחתית שבה היינו לפני שבועיים בערך, בלילה האחרון של החופשה. נפגשנו בשעת לילה, כל המבוגרים של המשפחה. הילדים ישנו בחדרים, ואנחנו ישבנו במעגל, וחיכינו שמשהו יקרה. אני הצעתי שנעשה טיש לכבוד אלול! וניגנתי ניגון יפה שנקרא ניגון אלול חחחח, איזה דתל"ש גרוע אני זה לא יאומן, חשבתי שכולם יצטרפו אליי וישירו איתי, אבל מתברר שבשביל להרים טיש צריך קצת יותר כריזמה חחחחח, וכשסיימתי לנגן נהיה מין שקט כזה משונה, של מה קורה עכשיו, ופתאום רועי, מועלם גיסי המושלם והחכם והמרגש כל כך, הציע שאולי נעשה סבב קצר, ברוח חודש אלול, שבו כל אחד יחשוב על מישהו שהוא רוצה לבקש ממנו סליחה. וכשהוא אמר את זה, כל המשפחה התכווצה לרגע, כל אחד התכווץ לו במושב שלו, וכולנו התכווצנו לנו קצת ביחד, וכולם חשבו, וגם אני חשבתי, ממי אני רוצה לבקש סליחה.
ורועי המתוק שתמיד היה בן אדם כזה רגיש וחכם ועם טקט, אמר, אני אתחיל! הוא סיפר לנו סיפור יפה ומרגש, ו"ביקש סליחה" מבן אדם שכבר אי אפשר לבקש ממנו סליחה, וכשהוא סיים לדבר, שרנו כולנו שיר ביחד, אני כבר לא זוכר איזה, וכשהשיר נגמר, מישהו אחר במשפחה סיפר לנו ממי הוא רוצה לבקש סליחה, ואז שרנו עוד שיר, ואז עוד מישהו דיבר, ואז שרנו עוד שיר, וככה הערב נמשך והתפתל והתערפל ודעך, זה היה סבב מוזר מאוד ומרגש מאוד, היו כאלה שפתחו את הלב שלהם, היו כאלה שסיפרו סיפורים מצחיקים, והיו כאלה שלא דיברו בכלל, ובאוויר הייתה מין תוגה כזו צלולה ואלולית ויפה ופועמת, קשה להסביר. וכשהגיע תורי לדבר, סיפרתי למשפחה שהייתי רוצה לבקש סליחה מחבר שלי, שכבר כמה שנים טובות לא מדבר איתי, וגם אני לא מדבר איתו, זה סיפור ארוך וסבוך וכואב, אני מתבייש בו מאוד אז אני לא אכתוב אותו בעיתון לפרטיו, יש גבול, אבל אני כן אכתוב, שהיה לי פעם חבר טוב שאהבתי מאוד, הוא לא היה ממש חבר מסוג חבר, הוא היה חבר של חברים, אבל היה בינינו חיבור מאוד עמוק (ורק עכשיו שמתי לב שיש דמיון בין המילים "חבר" ו"חיבור"), ובכל פעם שהיינו נפגשים, היינו מיד נקשרים זה לזה, במשך שעות ארוכות, זה קורה לפעמים שפוגשים מישהו שנכנס ללב במהירות. ואחרי כמה שנים טובות של קשר מפוזר ומוזר ואינטימי ומאוד מרגש, החבר ההוא ביקש ממני עזרה כלשהי באיזה עניין, ואני, שהייתי קצת פגוע ממנו באותו היום, החלטתי לעקוץ אותו ולפגוע בו בחזרה. הייתי פעם בן אדם הרבה פחות בריא והרבה פחות נדיב, אני כל כך מתבייש בעצמי שככה הגבתי, והחבר שלי נעלב ממני, ובאמת מאז ועד היום לא ממש שמעתי ממנו. הוא ניתק את הקשר שלנו, ואני לא הצלחתי להציל את הקשר הזה. חברות טרייה היא משהו שקל לפרק. וכשסיפרתי את הסיפור נזכרתי שבעצם כבר ביקשתי ממנו סליחה, פעמיים לפחות, ושהוא כבר "סלח" לי בעצם, אבל הסליחה הזו לא שווה כלום, עובדה שאנחנו לא בקשר, עובדה שהלב שלי עדיין מתכווץ כשאני נזכר בו, עובדה שהסיפור הראשון שקפץ לי בסבב הקטן הזה שעשינו, היה הסיפור שלו.
יש אמת אחת קשה וצורבת, שעליה לא מדברים בחודש הרחמים והסליחות. והאמת היא שיש בחיים האלה מרחבים נפשיים שבהם הסליחה כבר לא שווה כלום. יש אירועים וזיכרונות רעים שאי אפשר לכפר עליהם, יש צלקות שלא יגלידו לעולם, יש יחסים שכבר אי אפשר לשקם. זאת האמת הארורה. וכמה עצובה ויפה המשנה שאומרת שא־לוהים לא מסוגל ולא אמור לעזור לבני האדם במערכות היחסים שלהם עם עצמם. "עבירות שבין אדם לחברו – אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו". אבל יש חברים שלא רוצים. יש חברים שלא מתרצים. וכמה שזה עצוב ככה זה עצוב.
לפני שש שנים בדיוק, התפרסם הטור הראשון שלי במוצש. ומאז ועד היום, מדי שבוע, אני מתיישב מול מסמך וורד בוהק, עוצם את העיניים, ומשתדל להביא את הלב שלי לקוראים שלי, שאותם אני לא באמת מכיר. מדי פעם, לעיתים נדירות, אני מקבל מייל או מכתב בתגובה לאחד הטורים שלי. אבל רוב הזמן אני משוטט באפלה, בלי לדעת מי נמצא שם מעבר לדף, בלי לדעת אם המילים האלה שלי מהדהדות משהו בלבבות של קוראיי האהובים. שש שנים חלפו, ועכשיו בפתח השנה השביעית, אני רוצה להודות לנשים היקרות שעוטפות את הטקסטים שלי, באיור, בעריכה, בהגהה, בייעוץ, ובשיחות שהן כמו טיפול פסיכולוגי נדיב. אני מודה לחיים האלה, לכל הכאב והיופי והבושות והחסדים שפועמים בהם כל הזמן, ושניתן להפוך לסיפורים. ובעיקר אני מודה לכם, קוראות וקוראים אהובים, על כל שנייה של תשומת לב שאתם מעניקים לי, הכול שלכם והכול בשבילכם. תודה.
