האקדמיה בישראל נהנית מקונצנזוס מחקרי חסר תקדים. כתב "ישראל היום" נטעאל בנדל דיווח בשבוע שעבר כי פרופ' מיכל אלברשטיין, דיקנית הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר־אילן, סירבה לחתום על מכתב הדיקנים למשפטים נגד עמדת הממשלה כי אין לבג"ץ סמכות לדון בחוקי יסוד, ואף נימקה: "לא הייתי שלמה עם הנוסח שהוצע ולא אהבתי את הסגנון שלו… הצעתי חלופה, אבל זו לא התקבלה. זה נתפס על ידי השאר כמאופק ומאחד מדי". היא הודתה שחתמה על מכתב דומה לפני מספר חודשים, אך הרגישה ש"זה לא הסגנון האישי והדעה שלי, לא הייתי מתבטאת כך".
אבל כעבור שלושה ימים והרבה לחץ מצד מרצים בפקולטה, חזרה בה אלברשטיין וצירפה את חתימתה, ושוב נימקה: "הבנתי שבעיני רבים ורבות מחברי הפקולטה הימנעות שלי עשויה להתפרש עבור הציבור כהשלמה עם קריאה לאי־ציות לפסיקות בית המשפט העליון או עם הצבת סייגים לסמכותו לדון בשאלות חוקתיות".
בחודש מאי, כאשר ח"כ שמחה רוטמן התקבל בצעקות באוניברסיטת תל־אביב, היה זה פרופסור מני מאוטנר, מבכירי המשפטנים בארץ, שסיפק חומר למחקר טקסטואלי השוואתי. בצהרי אותו יום כתב מאוטנר בפייסבוק שגם לרוטמן מגיע חופש ביטוי: "שלילת האפשרות מחבר הכנסת להתבטא בכנס באוניברסיטה הייתה טעות מהבחינה העקרונית, החינוכית, והתועלתנית… הערך העליון של האוניברסיטה הוא החתירה להשגת דעת". פחות משבע שעות אחר כך, פרופ' מאוטנר שינה את דעתו: "בעקבות הערות שקיבלתי, מתעוררת השאלה אם יש לאפשר ביטוי בלתי מופרע לבני אדם שמשתמשים בביטוי שלהם כדי לסלק את המשטר הדמוקרטי־ליברלי ולהחליפו במשטר אחר. אם התשובה לשאלה הזו צריכה להיות שלילית, כי אז יש למנוע את חופש הביטוי מאלו המבקשים לפעול בו נגד המשטר. ואם כך, אסור לתת במה לבני אדם כאלו, למשל שמחה רוטמן"
בשבוע שעבר דיווח עמית סגל כי יו"ר ועד הסגל הבכיר באוניברסיטה העברית, פרופ' אורן תירוש, עומד בפני הדחה מתפקידו כיוון שסירב להכריז על סכסוך עבודה במחאה על החקיקה המשפטית. במכתבו לחברי הסגל הבהיר ש"דעתי האישית ידועה נגד ההפיכה המשטרית", והסביר ש"במועצה המתאמת וגם בוועדים ומול הסגל באספות הסברה הוחלט שלא מערבים את הנושא הפוליטי כנגד ההפיכה, לפחות עד שלא מסתיים הטיפול בהסכם השכר". הוא גם ציין שאף מגזר, כולל הרופאים אחרי ניסיון כושל, לא מערבב בין הסוגיות, אך ללא הועיל. הסגל הצביע בעד סכסוך עבודה ונגד המשך תפקידו.
זה מה שיפה באקדמיה הישראלית: חירות המחשבה המוחלטת וחופש הביטוי המוגבר, שהופכים אותה למקדש של פתיחות מחקרית, ומהווים מקור להחלפת דעות ולבחינה שקולה של ראיות ונימוקים, גם כאלה שקצת קשה לשמוע. מדהים שבכל זאת הצליחו הפרופסורים להשיג קונצנזוס רחב בסוגיה אחת: ממש לא כדאי לחרוג משורת המקהלה.
