אופיאטים, ביג פארמה ואף־די־איי הן מילים שיגרמו לצופה הממוצע להעביר ערוץ באופן אוטומטי. מושגים ששמורים בדרך כלל לעולמות הדוקו, שמלכתחילה מכוונים לקהל יותר גבה־מצח (טייגר קינג, אני לא מדברת עליך). ולמרות זאת, מגפת האופיואידים עומדת במרכזן של שתי סדרות עלילתיות מושקעות שיצאו בשנתיים האחרונות, עתירות בשחקנים מוכרים, אשר זוכות לשבחי המבקרים ולאהדת הקהל כאחד.
הסיבה היא כמובן העובדה הבלתי נתפסת שכדור אחד קטן הפך לאויב הכי גדול של הציבור האמריקני בדור האחרון, כולל ההכרזה על "מצב חירום לאומי".
במשבר הזה טמונים כל יסודות הדרמה: רופא־מדען אקסצנטרי שהוא הרע המוחלט, קורבנות תמימים כמוני־כמוך, יצרים אפלים, שקרים, עוצמה, פוליטיקה, דקדנטיות והמון המון כסף.
"דופ־סיק", שמשודרת בדיסני פלוס ויצאה ראשונה היא האינטליגנטית והריאליסטית מתוכן (בארי לוינסון המוערך על הבימוי, מייקל קיטון בתצוגת משחק מושלמת), אבל אנחנו כאן כדי לדון דווקא ב"אימפריית הכאב", הכוכבת החדשה של נטפליקס, שחלק גדול מחשיבותה הוא עצם השידור בפלטפורמת ההמונים והעלאת הנושא למודעות ציבורית כמו שרק נטפליקס יכולה.
הסדרה מתמקדת בכמה קווי עלילה. משפחת סאקלר ובראשה ריצ'רד המופרע (מת'יו ברודריק, לנצח פריס ביולר מ"שמתי ברז למורה"), האיש שהמציא את האוקסיקונטין ולא בחל בשום אמצעי כדי להפוך אותה לתרופת המרשם הנמכרת ביותר בארה"ב, תוך שהוא גורם ביודעין להתמכרותם של מיליונים לכדור עוצמתי פי כמה מהרואין; תועמלניות השיווק, ה"אוקסי־ברבי", בדגש על סוכנת תמימה שמתפכחת (וסט דוכובני, בתם של דיוויד דוכובני וטיאה ליאוני); וכמובן מוסכניק חמוד שנפצע בעבודה ונוטל את משכך הכאבים בהמלצת רופא המשפחה שלו, עד לסוף המר.
היא גם ממחישה את האתגר הגדול והממושך של רשויות החוק ברדיפה אחר קרטל סמים חוקי לחלוטין, כזה ששופך מאות מיליוני דולרים כדי להכשיר את השרץ ושטלפון אחד שלו לבית הלבן יכול לבטל חקירה מאומצת של שנים.
מבחינה ויזואלית, "אימפריית" חוטאת באותם החטאים שבהם היא עוסקת ומיישרת קו עם הסטנדרט הטלוויזיוני המעוות של ימינו. כלומר מציפה את הצופה במראות גועל, אימה או מין כדי לזעזע ולהפעיל אצלו מנגנונים קדומים, בדיוק מאותה סיבה שבגינה פועלות חברות התרופות: לרגש אותנו כדי שנשוב לעוד. אומנם מדובר כמובן בהתמכרות הרבה פחות דרמטית, אך עדיין יש לא מעט ציניות בשימוש באלמנטים הללו דווקא בסדרה שעוסקת בניצול החולשות הבסיסיות של בני האנוש. מעניין שאחת הסנוניות הראשונות שבישרו על הז'אנר הזה הייתה הסרט "רקוויאם לחלום", שעסק אף הוא בנושאים דומים להפליא.
אבל מעל לכל המניפולציות הרגשיות (או שמא, כחלק מהן) הקטע הקשה ביותר לצפייה הוא ההקדמה. כל פרק נפתח בסצנה תיעודית של הורה אמיתי (בבחינת "המציג אינו שחקן") שמספר על ילדו שלו שאיבד במערכה הבלתי אפשרית, בניסיון לתת פנים ושמות לכל מאות אלפי הקורבנות.
בשיא המערכה, ערים שלמות באמריקה נהרסו מפשיעה משתוללת של עדרי זומבים מסוממים. פעם הם היו הבייביסיטר של הילדה שלך, המזכירה של המנכ"ל, כורה הפחם או הרופא הטוב, אבל עכשיו הם יעשו הכול בשביל המנה הבאה. כמה סימבולי שבאנגלית המילה תרופה והמילה סם אחת הן (Drug).
"אימפריית" היא לא רק סדרת טלוויזיה ואמצעי לחשיפת הכוחות שמנהלים את חיינו אלא כלי לעשיית צדק. הסאקלרים אולי שילמו לא מעט פיצויים בתביעות שנמשכות עד היום, אבל הם תמיד הצליחו לחמוק מאחריות אישית. אין פלא שהיוצרים ביקשו לערוך להם משפט פומבי ולהגביר את גלי המחאה שכבר כיום פועלים כדי להסיר את שמם ממוזיאונים, אוניברסיטאות ובתי חולים, להם תרמו בנדיבות לאורך השנים (כולל בישראל). אגב, הסדרה רומזת על מוצאם היהודי של המשפחה ויהיה מעניין לראות האם בעקבות הפרסום השלילי יתעוררו גם גילויי אנטישמיות.
"אימפריית הכאב" לופתת אותך חזק ולא משחררת גם כשהצפייה בה הסתיימה. היא מאפשרת להבין איך המדינה החזקה בעולם הופכת כיום למול עינינו לאימפריה בשקיעה וכיצד הקפיטליזם שעזר לבנות את האומה המפוארת הזו, כשהוא מנוצל לרעה ומיושם באופן קיצוני – יכול להיות גם הקברן שלה.
