קצת קשה לומר על שיר שיצא בחודשיים האחרונים שהוא טקסט מכונן – לרוב ההגדרה הזאת ניתנת רק במרחק הזמן. אז אומנם מוקדם להגיד ש"ילד מטרייה" נכנס לקטגוריה של טקסטים מכוננים ויילמד בבתי ספר, אבל בלי ספק אפשר לומר שמדובר בטקסט שפוגע עמוק לבטן הרכה. למי שממש לא בעניינים, מדובר בשיר על חרם, בריונות ונידוי חברתי שיצרה הזמרת עטרה אוריה, שעד לפרסומו הייתה די אנונימית. השיר מגולל את סיפורה של ילדה מוזרה שיושבת בסוף הכיתה והמורה מושיבה לידה חבר חדש – הילד המוחרם שהולך עם מטריות בקיץ, ומכאן נובע שמו, ילד מטרייה – והשונות מחברת בין השניים. האלימות כלפי אותו ילד נמשכת ואף מתעצמת כשהוא יוצא להגנתה מול בריוני הכיתה, עד שיום אחד הוא לא מגיע יותר לבית הספר.
הכתיבה של אוריה פשוטה וכמעט ילדית: "מה יש לך? למה לעצבן? למה לעשות סתם?" – לא שפה שיהודה עמיחי או רחל המשוררת היו בוחרים בה, אבל כשהן נכתבות בשיר שנוגע בנקודה המצמררת הזו של חרם הן יושבות בול, כי המדיום הוא המסר והמשלב שלהן שולח אותנו ברגע לתחושה התמימה וחסרת האונים של שני החברים. הלחן הנקי והשימוש הצנוע בכלים מתכתב עם המגמה של המילים, כך גם הפריטה על הגיטרה שמובילה את השיר וההגשה של אוריה עם המהומים עדינים במהלך השירה הופכים אותו למעין סיפור מדובר. וזה מתאים בדיוק לעניין.
הרשתות החברתיות משחקות תפקיד מרכזי בילד מטרייה, קודם כול כי הן אלה שנתנו לו חיים. אומנם אחרי דחיפת ההמונים הוא זכה להיכנס לפלייליסטים, לאח הגדול ולשיתופי פעולה עם מיטב האמנים, אבל טיקטוק, ובעקבותיו אינסטגרם ופייסבוק היו הראשונים לחבק חזק את השיר של אוריה. הוויראליות שלו הוכיחה שגם הרשתות יודעות להעלות על סדר היום נושאים רגישים ולהיטים בעלי משמעות ולא רק שירים חסרי תכלית. אבל הן משחקות גם בתפקיד אורח משמעותי בסרט הרע שעובר על ילדים מוחרמים.
מצד אחד, בעולם של קבוצות ואטסאפ ושיימינג קל יותר להסיר מהקבוצה כל אחד ונוח פי כמה לצחוק על מישהו כשמתחבאים מאחורי מקלדת, ואכן התופעה הולכת וגדלה. אבל מהצד השני, הן הכלי שממנו עולה הנושא למודעות ובפוסטים אפשר לא פעם למצוא בקשה להגיע לשמח ילד שחברים שלו לא באו ליום הולדת.
כותבת השיר לא זכתה למודעות הרווחת היום לנושא הבריונות. היא לא גדלה בדור שבו מעודדים ילדים לספר על החרם להורים, היא לא למדה אצל צוותי הוראה שעברו השתלמויות והדרכה בנושא ויודעים איך לנהוג ומה נכון לעשות. כאחד שחווה חרם (זה נהיה קצת טרנדי עכשיו להגיד "גם אותי החרימו", אבל לצערי יש לי לא מעט קבלות), שטופל בצורה מגומגמת, אני יכול להעיד עד כמה השיר הזה חשוב. ההאזנה אליו זרקה אותי ברגע לימים של ביזויים, השפלות וחוסר אונים. זו הייתה תזכורת כואבת לניסיונות הנואשים שלי להיות קוּל, לזרום עם הבדיחות, לעשות הכול כדי שלא יראו את הפגיעות ובמקביל להסתובב עם ההרגשה שאני פשוט מחוץ לחברה – אין את מי לשתף, אין חברים לחלוק איתם חוויות, פשוט לבד. ומי יודע, אולי בשביל להצליח לגעת ברגשות האלה נוצרה המוזיקה, כדי שנוכל לרגע להיזכר, לכאוב, להתפלל על אותם ילדים שחווים משברים כאלה היום ולהאמין שהמצב השתפר, שכבר יותר טוב, ולהתפלל שעוד משהו יתוקן. ואולי אפילו קצת להירפא.
חוץ מזה שאוריה נותנת כאן שם ומילים לתופעה בצורה שעוד לא נשמעה, היא גם מוסיפה את המעגל השני. רבות דובר על סוף השיר שנשאר פתוח, כראוי לשיר אמנותי. עומר, הילד המוחרם, עוזב את בית הספר אבל לא ברור בדיוק לאן; יש שאמרו שעבר דירה אבל אי אפשר שלא להעלות את המחשבה ששם קץ לחייו. לא אתיימר לענות על השאלה, אז רק אפנה את הזרקור לילדה שנותרה לבד עם המוזרות שלה, עם הצמות והשיער הג'ינג'י. היא נותרת שם באחורי הכיתה, מדמיינת לעצמה את החברוּת שלה עם עומר ממשיכה להתרקם. היא לא לבד במעגל השני, יושבים איתה שם מעט החברים שלו, המשפחה, ההורים והצוות שמלווה את הילד המוחרם, כל אלה בוודאי גם טועמים את טעמה המר של ההשפלה, וכנראה נושאים גם אשמה. גם הם נפגעים מכל הסיפור.
התזמון הנכון של השיר, יחד עם הביצוע המדהים והשימוש בטכניקות בצורה מופלאה, הביאו לנו שיר נוגע כל כך שעושה חשק לשמוע מה עוד היוצרת הזאת תצליח להביא לנו.
