יום ראשון, מרץ 9, 2025 | ט׳ באדר ה׳תשפ״ה
לארכיון NRG
user
user

אריאל שנבל

פרשן לענייני ארה"ב, כתב מגזין בכיר ובעל טור אישי במקור ראשון. בין השאר, מסקר מקרוב את המערכת הפוליטית האמריקנית מאז 2010

הספר יוצא הדופן שיצא בשנות השבעים שולח מסר חברתי חשוב גם לימינו

בימים שבהם אנחנו רואים כיצד מדינות נקרעות ושבטים נוצרים סביב ססמאות כוזבות כמו "דיקטטורה", ואיך מחאות חסרות בסיס הגיוני כמו "מחאת השפחות" סוחפות אלפים – כדאי לקרוא את הספר הזה

אחת ההגדרות המקובלות לספר טוב היא כזה שהולך איתך הלאה גם אחרי שסיימת לקרוא אותו. במובן הזה, "רב־קומות", שפורסם לאחרונה בהוצאה מחודשת, הוא ספר מעולה: שעה אחרי שגמרתי לקרוא את עמודיו האחרונים ירדתי במעלית הבניין שבו אני גר. בעודי עושה את דרכי מטה, חדרה למוחי מחשבה מבהילה: רק שלא יכבה עכשיו החשמל והמעלית תיעצר, מה שיגרור אחריו כאוס בלתי נשלט שיסתיים בחלקי גופות מפוזרים בלובי. זוהי כמובן מחשבה מופרכת ופרנואידית, אבל זה בדיוק מה שרצה להשיג ג'יימס גראהם באלארד, שפרסם את הספר הזה לראשונה ב־1975.

גיבור הספר הוא בניין בפאתי לונדון, חלק מקומפלקס חדשני באמצע בנייה. ארבעים קומות בבניין, ואלף דירות. בבניין הזה, שאדריכלו גר בקומה העליונה שלו, יש כל מה שצריך בן־אנוש כדי לא לצאת משם מלבד לעבודתו: בריכה, בנק, בית ספר, מרכול. הספר נפתח בעמוד אחד שנותן טעימה מהאפוקליפסה האורבנית העומדת להכות ב־231 העמודים הבאים: תיאור של דייר אוכל כלב. הקורא אמור אם כן להבין שההתדרדרות תהיה מהירה ואלימה, ובכל זאת הספר מצליח להמם את אותו קורא, שמעביר כל עמוד באימה מתגברת ונחרד מהתהום שאליה מצליחים להגיע תושבי הבניין.

רב–קומות, ג'יימס גראהם באלארד, בבל, 250 עמ'

בספר דמויות רבות אבל ההתמקדות היא בשלוש: צלם וידאו שגר באחת הקומות התחתונות ומתעקש לתעד את המתרחש, מרצה לפיזיולוגיה שגר בקומה ה־25, וכאמור האדריכל שגר בקומה העליונה. כל אחד מהם מייצג את אחד משלושת המעמדות שהולכים ומתקבעים בבניין, ושמוגדרים לפי מיקומם הפיזי – בתחתית, באמצע או בחלק העליון. הטריגר שמתחיל את הכול הוא בקבוק זכוכית שמושלך מקומה גבוהה יותר ומתנפץ על מרפסת ביתו של רוברט לאינג, המרצה בקומה ה־25. הפסקת חשמל ארוכה שמשביתה כמה מעליות ומתרחשת מיד אחר כך כבר מכפילה את המתח, ומכאן הכול הולך ומתדרדר. לאורך כל הספר ברור שבכל רגע נתון יכול כל אחד מהדיירים לעזוב את הבניין – לונדון כאמור נמצאת ממש מעבר לנהר – אבל משהו קמאי לא מאפשר להם לעשות זאת. הם הופכים לחלק אורגני מהמקום, ואפשרות הבחירה שלהם בהקשר הזה מתאיינת.

הספר הפך לקלאסיקה ואף הופקה לו גרסה קולנועית לפני מספר שנים. ניתן למצוא בו שלל מטאפורות על טבע האדם, המלחמה הקרה, קריסת הקפיטליזם ועוד. זו גם הסיבה שאפשר להתייחס לספר כמשל ותו לא. אבל בימים שבהם אנחנו רואים כיצד מדינות נקרעות ושבטים נוצרים סביב ססמאות כוזבות כמו "דיקטטורה", ואיך מחאות חסרות בסיס הגיוני כמו "מחאת השפחות" סוחפות אלפים – כדאי לקרוא את הספר הזה, שהקדים את זמנו והראה כיצד אנשים יכולים לפעול כמו עדר שועט ולבצע מעשים מופרכים רק כי אלה מחברים אותם לקבוצת שייכות מסוימת, רק כדי לא להישאר רגע אחד לבד.

בשלב מסוים מגיע הספר לגרוטסקה: "הבריכה התרוקנה ממים זה מכבר, אך הרצפה המשופעת הייתה מכוסה בגולגלות, בעצמות ובאיבריהן הקטועים של תריסרי גופות" (עמ' 228). ברור שהסופר בחר ללכת לקצה הלא הגיוני (משטרת אנגליה נותרת אדישה לרצח המוני שכזה ורוב הדיירים ממשיכים לגור בדירותיהם), אולי כדי להציב בפני כולנו מראה לאבסורד המוחלט שאליו עלול להגיע האדם אם ייסחף בזרם החברתי העכור – מסר שנכון היום לא פחות מאשר בזמן שבו ראה הספר אור לראשונה.

כתבות קשורות

הידיעה הבאה

כתבות אחרונות באתר

Welcome Back!

Login to your account below

Retrieve your password

Please enter your username or email address to reset your password.