מן המפורסמות היא כי אצל הטבעונים בולטת אסכולת הגעגוע. זו שמנסה להמציא כל הזמן תחליפים ומייצרת המבורגר מעדשים, גבינה מקשיו או חביתה מחומוס. כך גם אצל שומרי הכשרות, תמיד יהיו אלו שיבקשו להגשים את הפנטזיה. לאכול מן הפרי האסור כשהוא בכל זאת מותר. לנגוס בצ'יזבורגר או בפיצה ומעליה פרוסות נקניק. "מוג'וס", שנפתחה לפני כמה חודשים במרכז העיר ירושלים, מנסה לעשות בדיוק את זה, ואין פלא שהבעלים שלה, צבי מלר, היה בעברו שותף ב"קרייב" המצוינת, שמתמחה באוכל רחוב אמריקני בטכניקות של מטבח עילי.
העיצוב כאן מודרני ומזמין, נע בין צבעי טורקיז עז לאלמנטים תעשייתיים, תאורת פחם חמימה ואווירה לא מחייבת. התפריט עצמו בנוי באופן קצת משונה: מבחר גדול של "צלחות קטנות", כלומר מנות פתיחה בגודל קטן עד בינוני, ואז במנה העיקרית יש שתי אפשרויות – פיצה בשלל תוספות או קילו סטייק טומהוק שמחירו לא פחות מ־600 שקל (!)
פתחנו בצלוחית זיתים מטוגנים. עיגולים שמנמנים (ומגולענים כמובן) בציפוי פירורי פאנקו, שהגיעו היישר מן השמן הרותח כך שהיו לוהטים ממש וגם מעט מלוחים מדי. ההשפעה הארה"בית ניכרת כאן מהסועדים ועד למלצרים ואין מנה שיותר אומרת אמריקנה מ־KFC. פה נתנו לעוף המטוגן שפורק מעצמות טוויסט קוריאני חריף (אפשר לבקש גם בלי) שהעשיר אותו והחמיא לו.
סליידר הוואגיו היו שני מיני המבורגרים שמנמנים, עסיסיים ובשרניים עם טעם עמוק ומפתיע, מלווים בג'ינג'ר כבוש (הברקה!) שנתן למנה בעיטה קולינרית. הם שכנו בין שני חלקי לחמניית בריוש רכה וצלויה שנהנתה מארומה מעושנת ואם הייתה מנה שהיינו מזמינים שוב – הרי שזו היא.
מנה מעניינת נוספת הייתה "אורז צרוב": מעין קציצת אורז דביק מטוגנת עם רונאנגי (רוטב סויה סמיך ומתקתק) ומעליה הונחה תלולית של ספייסי טונה טרטר. היא הייתה מאוזנת היטב ובהחלט יוצאת דופן והזכירה לנו את המנה המיתולוגית Crispy Rice Squares מהמסעדה הניו־יורקית המיתולוגית לא פחות, "פריים גריל".
דווקא מנת הדגל של המקום, פיצה הפפרוני שחיכינו לה כל הערב – אִכזבה. פרוסות הפפרוני העגולות פוזרו אומנם בנדיבות ורוטב המרינרה היה טוב אף הוא, אך המוצרלה הטבעונית לא הייתה בכמות מספקת, מה שגרם לכל הפאי להפוך ליבשושי. וגרוע מכך – תחליף הגבינה נדבק לחך ולשיניים, מה שהעיד על זן פחות איכותי של גבינה. מפתיע, כי רוב חומרי הגלם פה כן עשו רושם טוב.
לקינוח לקחנו עוגיות שוקולד צ'יפס וחמאת בוטנים עם בייקון. כן, כן. אפילו לקינוחים שלהם האמריקנים דוחפים בייקון (אני עוד מנסה להתאושש מהפעם ההיא שראיתי בארה"ב פרסומת למילקשייק בייקון של "פייב גייז"). כאן כמובן מדובר על "פייקון", פייק בייקון – חיקוי של בשר החיה שאין לומר את שמה, שלרוב מכינים מבשר טלה. על הנייר הקינוח נשמע בהחלט מיוחד, עם פוטנציאל משחק של מתוק־מלוח, רכות־קראנצ'יות. בפועל העוגייה לא הייתה מז'אנר ה"סופט בייקד" אלא פריכה יותר, וחתיכות הבייקון כמעט לא הורגשו. טארט פירות היער הייתה יותר עוגה בחושה מטארט אבל התצורה שלה אכן הזכירה טארט: כלומר בסיס שטוח (עם בצק בטעם חלבי לגמרי) שמעליו הונחו שפע של חמוציות, אוכמניות ופטל ושוליים עבים.
מוג'וס מציגה קיבוץ גלויות קולינרי, עם מנות שמפגישות בין איטליה ליפן וטונות השפעה אמריקנית. יציאה מעניינת שמייצרת מנות שלא תמצאו בשום מקום אחר.
ארוחה בשחקים
מעכשיו תוכלו לפגוש את האוכל של אסף גרניט לא רק במסעדותיו המוערכות אלא גם בחמגשית הטיסה שלכם. אל–על השיקה השבוע את התפריט החדש, פרי עבודה משותפת עם השף הכוכב, אשר יוטמע באופן מדורג במטוסיה. במנות הושם דגש על חומרי גלם תוצרת הארץ והן כוללות קציצות עוף רכות ומעולות ברוטב חמוסטה דלעת על מצע אורז ואטריות, כריכים משודרגים דוגמת לחמניית פרעצל עם בריסקט, עוגת סולת חלומית ובעתיד גם מנות מהדרין מושקעות.
