לפני כמה ימים ארזתי את עצמי ואת כל חפציי לתוך קרטונים ושקיות לקראת מעבר דירה. מכיוון שעברה פחות משנה מאז המעבר הקודם, חשבתי לעצמי שלא ייקח לי יותר מדי זמן לארוז את הכול, כי אני ממש טובה באריזות וכמה ציוד בן אדם כבר יכול לצבור בשנה אחת? ובכן, אני עדיין ממש טובה באריזות (ובארגון המקרר), אבל מתברר שבשנה אחת אפשר לצבור המון.
פעם שאבתי השראה ממארי קונדו, היועצת היפנית המפורסמת לסדר וארגון. לפי השיטה שלה, ״קון מארי״, יש למיין ולשמור רק חפצים שמציתים בי שמחה. ואם משהו לא ״מצית בי שמחה״, יש לפנות אותו החוצה (אגב, את הדברים שהחלטת לשמור כי הם משמחים אותך, מומלץ לשמור בקופסאות עץ, כנראה).
עם השנים הבנתי שני דברים:
1. כנראה בבית של מארי קונדו לא גרים בני אדם או יצורים חיים באופן כללי, וזו הדרך היחידה לשמור על הסדר המופתי הניבט מתוך עמוד האינסטגרם שלה. לראיה, צילום החתול שיושב לו על מגבת לבנה, בתוך סל עשוי קש שמונח מעל מכונת הכביסה בעיצוב נורדי. זה סוריאליסטי יותר מתרגיל מתקדם ב־AI.
2. אם הייתי שומרת רק דברים שמציתים בי שמחה, הבית שלי היה מורכב מפיתות עם שווארמה ועוגות שמרים קינמון, עם אלבום הכוויתים של דודו טסה מתנגן ברקע.
אף שעברתי כמה דירות בשנים האחרונות ואני די מנוסה, ואף שאני באמת משתדלת לפנות ולמסור דברים בכל מעבר, אני יודעת גם שהחוק האמיתי אומר שברגע שתחליטי להיפטר מחפץ מסוים ולזרוק אותו – בדיוק אז או מקסימום למחרת, את תצטרכי אותו.
מעבר דירה הוא חוויה מספיק מטלטלת כשלעצמה, ואין צורך לייצר דרמות מיותרות כגון מסיבת פרידה מהג׳ינס שכבר תשע שנים לא עולה עלי.
לכן, השלמתי עם העובדה שיש דברים שימשיכו לעבור איתי מדירה לדירה, ושאת שיטת ״קון מארי״ אני בינתיים אנסה ליישם על הלב שלי, וגם שם יש עוד דרך ארוכה ומפותלת.
