לשלמה אורן היה כרטיס מנוי למוזיאון ישראל והוא היה מבקר שם לפחות פעם בשבוע בהפסקת הצהריים. שלמה חישב שאחרי ארבעה ביקורים הוא מכסה את עלות המינוי השנתי וזה עשה לו נחת רוח בכל ביקור מחדש, אז לפעמים הוא היה נוסע למוזיאון סתם בשביל לשבת שעה ארוכה מול יצירה מופשטת כלשהי וחוזר לישיבה. טיפוס תרבותי היה שלמה אורן, וחוץ מביקורים תכופים במוזיאון ישראל הוא מפעם לפעם היה משוטט בגלריות למיניהן, מסתנן להרמות כוסית בתערוכות חשובות וחולם על ביקור ב־MoMA בניו־יורק.
שלמה לא הצליח אף פעם להיזכר ברגע מסוים בחייו שהפך אותו מבנאדם ״רגיל״ לבנאדם ״תרבותי״. זה פשוט קרה. הוא מצא בזה עומק ויופי ובעיקר הרבה עניין. למותר לציין שהוא היה חריג ביותר עם התחביב שלו בין שאר הבחורים בישיבה, אבל זה לא ממש הפריע לו או למישהו אחר. גם ככה אף אחד לא התעניין בחיים שלו יותר מדי. החברותא שלו יעקב מילמן תמיד היה אומר שתרבות היא עניין סובייקטיבי ושטיש חסידי למשל או שיעור כללי הם מאורעות תרבותיים שווי ערך לביקור במוזיאון, הצגת תיאטרון, קונצרט או סרט של טרקובסקי. כל אחד והתרבות שלו.
בעיצומו של חודש אלול אחד, שלמה הלך לבקר בתערוכת הגמר של בוגרי בצלאל. זה כבר הפך למנהג קבוע שלו מדי שנה. מה רע בתערוכה רב־תחומית ועוד בחינם? ואפילו שזו ירושלים, ושהתערוכה חינמית, שלמה תמיד היה החרדי היחידי שם. ולא שזה הפריע לו, אבל הוא פשוט שם לב. הוא היה עובר בין המחלקות בהליכה איטית ובהתבוננות, ונהנה מכל רגע. ממחלקת צילום למחלקת עיצוב תעשייתי ומשם לעיצוב קרמי וזכוכית וצורפות ומה לא. אז שלמה הרגיש איך המוח שלו מתרחב ומתמלא בהשראה והנשמה שלו מתעוררת לחיים.
ואודי אמר, תקשיב בנאדם. אני לא יודע איך זה עובד אצלכם, אבל הלוק שלך הוא פשוט היסטרי. היס-טרי. ושלמה הסתכל על עצמו רגע ובמחשבה ראשונה היה בטוח שאודי מסתלבט עליו
ואז, רגע לפני שנכנס לחלל התערוכה לעיצוב אופנה ניגש אליו בחור נמוך, שחום ומתולתל עם משקפיים ענקיים ושפם מסותת ואמר לו, היי! ברוך הבא! ושלמה אמר, תודה תודה, ברוך הנמצא. והבחור עם השפם הציג את עצמו בשם אודי, סטודנט לאופנה, והציע לשלמה הדרכה קצרה בחלל התערוכה, אבל שלמה סירב בנימוס ופנה ללכת אבל אז אודי שאל, תגיד, אני יכול להגיד לך משהו אישי? ושלמה לא הבין מה ההזוי הזה רוצה אבל בכל זאת ענה, כן בטח. ואודי אמר, תקשיב בנאדם. אני לא יודע איך זה עובד אצלכם, אבל הלוק שלך הוא פשוט היסטרי. היס-טרי. ושלמה הסתכל על עצמו מכף רגל ועד ראש ובמחשבה ראשונה היה בטוח שאודי מסתלבט עליו, אז הוא גיחך במבוכה ומלמל משהו כמו, כן הא…
אבל אודי היה נחוש ואמר, תקשיב. דבר ראשון, אסתטיקה של שחור־לבן זה קלף מנצח. זה תמיד עובד. ומכופתרת לבנה זו קלאסיקה, והציציות ההורסות האלה בצדדים, בסימטריה כזו זה פשוט וואו וואו וואו. ושלמה לא ידע מה לעשות עם עצמו וקצת הסמיק ואמר לאודי, וואלה, לא חשבתי על זה ככה אף פעם. ואודי שתק שנייה ואז אמר, תגיד, אתה יכול ללמד אותי את הסודות של הלבוש הזה? מה זה? אתם חסידים? ממאה שערים? ושלמה צחק ואמר, לא… מה פתאום. אנחנו סתם בחורי ישיבה רגילים. אין לנו ״סודות״ בלבוש. אבל אודי אמר, בטח שיש לכם! אתה הרי לא תלך עם חולצה לבנה עם כיס אדום, נכון? ושלמה הנהן בהסכמה ואודי מיד אמר, נו! אתה רואה! סודות מבחינתי זה ניואנסים. ואני רוצה שתלמד אותי את כל הניואנסים האלה, אכפת לך? ושלמה חשב רגע ואמר לאודי, סבבה, רק קח בחשבון שזה עניין מורכב. ואודי רק שמע "מורכב" נדלקו לו העיניים והוא מיד ביקש משלמה ״להסתנן״ לתוך הישיבה ולהתבונן בבחורים. שלמה בהתחלה הסתייג אבל אודי אמר, אתה באת ל״ישיבה״ שלי, עכשיו תארגן לי אצלך ביקור גומלין, דיל? ושניהם צחקו ולחצו ידיים.
מפה לשם, שלמה ואודי הלכו ביחד לגאולה ואודי קנה לעצמו סט בגדים מלא של בחור ישיבה ליטאי רגיל. כובע בפרסטר, חליפה בדייויס, חולצת אל־קמט, משקפיים עדינים, נעלי מוקסין שחורות, ציצית, גרביים כהות וחגורה שחורה עם אבזם מוזהב. וככה, אודי הלך ברחובות גאולה ביחד עם שלמה, וכל רגע אמר, אין. זו פשוט חוויה ספיריטואלית! וככל שהם התקדמו בהליכה, אודי קלט שכמעט כולם מסתכלים עליו במבטי תימהון כאלה שחרדים אוהבים להסתכל, אז הוא שאל את שלמה בלחש, תגיד, למה עדיין כולם מסתכלים עליי ככה? הם מתבוננים לתוך הנשמה שלי? הם קולטים אותי מבעד לבגדים? ושלמה הסתכל על אודי ואמר לו, לא אחי. הם פשוט לא מבינים מה זה השפם המשונה שלך.
