בהן-צדקי, תכננתי להקדיש את הטור הזה לביקורת על הממשלה. רציתי לפתוח אותו בראיון של דני דנון אצל אסף ליברמן ועקיבא נוביק, שבו דנון התקשה להסביר מה ההבדל בין המדיניות של הממשלה לזו של הממשלה הקודמת, כמעט כמו שהיה מסתבך אם היו מבקשים ממנו להסביר את ההבדל בינו לבין אופיר אקוניס; ומשם לדבר על המציאות העגומה שבה החלוקה הנוקשה כל כך לגושים כמעט לא מאפשרת ביקורת מימין על הממשלה, כי זה "ירי בתוך הנגמ"ש", וכל ביקורת משמאל על הממשלה אפשר לקטלג בקלות כזעקות אוטומטיות של האופוזיציה, וככה אנחנו תקועים עם אינפלציה גואה וביטחון מתדרדר ואוסף של שרים מיותרים או לא ראויים.
אבל אז הגיע מקרה השרה אורית סטרוק.
שקרים בלי כיסוי
שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות (השם הכי קצר אי פעם למשרד ממשלתי) הגיעה השבוע, במסגרת תפקידה כאחראית על השירות הלאומי, לבית החולים הדסה עין כרם. אנשי המחאה התארגנו מראש להפריע לה, ולכן השיחה שלה עברה למקום צדדי יותר, מה שלא הפריע לפרופ' איתן גלון מבית החולים להגיע לכנס, לעמוד ולהטיח בסטרוק בקולי קולות שהיא גזענית ולדרוש ממנה שתצא מהמקום. אחרי שהתיישב הוא המשיך להפריע לאירוע, וגם סיפר למי שסביבו: "שמתם לב שאת הערביות הוציאו מפה?"
שקר קצת מוזר, הן בהתחשב בעובדה שבסרטון רואים בנות שירות ערביות, והן מאחר שפרופ' גלון עצמו בתחילת דבריו מצביע סביבו בחדר ומציין ש"יש פה גם יהודים וגם ערבים". ובכלל, מי שחושב ששרה בישראל תרים טלפון לאיזה עוזר ותדרוש להוציא את כל מתנדבי השירות הלאומי הערבים מהחדר, כנראה חי בעולם מדומיין מאוד אפל. מה שכנראה נכון, לפי עדותה של כתבת ערוץ 12 ענבר טויזר, הוא שחלק מבנות השירות הערביות בחרו להחרים את השיחה של סטרוק. אבל את השקר של גלון מיהר להדהד בטוויטר דני גלנט – אחד מאנשי המחאה, שאני מודה שלא הכרתי את שמו עד אתמול.
לאחר לא מעט שעות ואזהרת תביעת דיבה, מחק גלנט את הציוץ. הוא לא טרח לפרסם הבהרה, בטח לא להביע שמחה על כך שככלות הכול שהסיפור הנורא שהוא תיאר לא באמת קרה. סביר להניח שאנשים רבים שנחשפו לסיפור הזה או לציטוטים שלו עדיין מאמינים לו, ונשאר רק לקוות שאנשי BDS מקצועיים לא הספיקו לייבא לחו"ל את הסיפור על שרה שמורה להוציא את הערבים מהחדר.
אגב הסיפור הזה נכנסתי לעמוד הטוויטר של גלנט הנ"ל, וגיליתי עולם שלא לגמרי הייתי מודע לו.
לשבור את השרים
ידעתי, כמובן, על חסימות הכבישים באיילון, וגם על כך שנערכו משמרות מחאה מול בתיהם של חברי כנסת לקראת צמצום עילת הסבירות, משמרות שחצו כמה קווים. אבל לא הבנתי עד כמה נרחבת הירידה לחייהם של נבחרי הציבור מהימין, עד שגלשתי קצת בעמוד של גלנט.
צריך לומר ביושר: אנשי המחאה לא אלימים במובן המקובל של המילה. אבל כמו שיש נבל ברשות התורה, הם עושים ברשות החוק דברים שאף תנועת מחאה לא חלמה שמותר לעשות. הם עושים כל שביכולתם כדי לשבש כל פעולה או תנועה של שר או חבר כנסת מהקואליציה – לא רק בדברים שקשורים לרפורמה המשפטית. מפוצצים כנסים, נטפלים ברחוב, מתגודדים במעגלים סביב השרים ומטיחים בהם האשמות, שורקים במשרוקיות, רודפים אחריהם עד המכונית וחוסמים גם אותה. הרדיפה ממשיכה גם כשהשרים בנופש, ואפילו כשהם בחו"ל (כולל בכנסים בינלאומיים).
המטרה ברורה: לשבור אותם ברמה האישית. לא לגרום לח"כים ולשרים לשנות את דעתם, לא לשכנע ולא לנהל דיון; פשוט להביא אנשי ציבור למצב שנמאס להם שיורדים לחייהם, עדיף להם כבר לעבור צד ולעזאזל המצביעים שלהם.
התירוץ לטקטיקה הכוחנית הזו נאמר שוב ושוב: הממשלה הזו מוליכה אותנו לדיקטטורה, וכל האמצעים כשרים לעצור את התהליך. הטיעון הזה כמובן מופרך, אבל ניכר שהמוחים מאמינים לטיעון הזה, ובשמו הם מרשים לעצמם לעשות הרבה מעבר למקובל. אחוזי תחושת צדק הם יורדים לחייהם האישיים של השרים והח"כים, מקימים מהומת א-לוהים בכל מקום אפשרי, מבזים אותם, וכמובן מלווים בגיבוי תקשורתי ניכר, שמתבטא בכותרות כמו "עשרות מוחים יפגינו נגד ביקור השר", שמהלכות על הגבול שבין לדווח על חדשות לבין ליצור אותן.
אז סליחה, אבל כמה שמטרידים אותי דברים בהתנהלות של הממשלה, יותר מטרידה אותי העובדה שחבורה כוחנית מנסה לשבור ברמה האישית את נבחרי הציבור שלי. מטרידה אותי העובדה שקמפיין אדיר הצליח להשרות אווירת בעתה חסרת פרופורציה, ובשילוב של ביקורת מוצדקת, ניפוח של ביקורת מוצדקת, שקרים ומניפולציות – לגרום ללא-מעט אנשים טובים לעשות דברים רעים. הביקורת שיש לי על הממשלה (מעבר לפסקת הפתיחה) תצטרך לחכות לשבוע אחר.
