צודקים מתנגדי הרפורמה: ישראל היא מדינת סף דיקטטורית. היא רחוקה החלטה אחת, שכנראה כבר נפלה, מלחדול מלהיות דמוקרטיה. אבל לא, זה לא קורה בגלל הרפורמה, אלא דווקא בגלל מתנגדיה. החלטת בית המשפט העליון לדון בעילת הסבירות כלומר בתוקפם של חוקי יסוד, תיטול מהציבור הישראלי את הכלי האחרון שניתן לו להשפיע על דרכה של המדינה. החלטות מדיניות דרמטיות הנוטות לימין כמו הקמת מפעל ההתנחלות, החלת ריבונות על רמת הגולן (כל אחת כמובן התקבלה בדרך מנהלית שונה) והגבלות על הגירת זרים לארץ וקבלת אזרחות, לא יוכלו להתקבל כאן יותר, מאימת המילה האחרונה הניתנת באופן סופי ומוחלט למשפטנים. החלטות שמאל משמעותיות, כמו אוסלו, ההתנתקות והסכם הגז עם לבנון, דווקא יתקבלו בקלילות עם גיבוי משפטי מסיבי. גם חירויות פרט ייפגעו כמובן בעקבות ריכוז כל הכח במדינה בידי הגמוניה צרה של שופטים: הדרת אנשי ימין בבית המשפט ובלשכת היועמ"ש, באקדמיה ובתקשורת תלך ותעמיק, וההתנכלות המשפטית המתמשכת לכלי תקשורת שמרניים כמו ערוץ 14 תתעצם, אבל עיקר הפגיעה תהיה בחירויות הפוליטיות: יותר לא נוכל לעצב בעצמנו את עתידנו.
הפור כנראה נפל. לא לשווא מכנסת השופטת חיות על סף פרישתה חמישה עשר שופטים, ומנהלת דיון בזק, תוך רמיסת כל הנהלים ומנהגים, בעילת הסבירות. גם ספירה פשוטה מראה כי קיים רוב מוצק להכרזה ולפיה לבג"ץ קיימת סמכות לבטל חוקי יסוד ב"מקרים נדירים וקיצוניים", כלומר כל פעם שמזיזים להגמוניה את הגבינה במילימטר.
רבים בימין מאמינים כי המהלך הפיך: בעוד חמש שנים ימונה נעם סולברג השמרן לנשיא העליון לפי שיטת הסניוריטי, והוא יוכל להחזיר את הגלגל אחורה ולהטות את הספינה לכיוון שפוי יותר. למגינת לב הם טועים. גם אם נניח שהוא אכן ימונה לתפקיד (למרות הקמפיין הצפוי על "נשיא עליון מתנחל ישלח את חיילינו להאג") שיטת הסניוריטי קובעת כבר עתה את נשיאות העליון עד סוף שנת 2039, כלומר ל-16 שנה. מתוכם במשך שלוש שנים ושלושה חודשים בלבד, יכהן סולברג בנשיאות. לעומת זאת, האולטרא אקטיביסטים: עמית, ברק ארז וגרוסקופף צפויים לכהן במצטבר בנשיאות 13 שנים. לא זו אף זו, בנשיאותו קצרת המועד של סולברג, יהיו שלושת הבכירים שאחריו (לפי שיטת הסניוריטי) דפנה ברק ארז, עופר גרוסקופף ורות רונן. סולברג יכהן בבית משפט לעומתי במיוחד, והשפעתו על דרכו תהיה דלה.
אך לפני עשור, עשה הימין כל שביכולתו לקדם את אשר גרוניס, שמרן מתון, לתפקיד נשיא העליון. גם במעט ההחלטות בהן אכן אימץ גרוניס קו שמרני, ואף כתב בהן פסקי דין שמרניים עם רטוריקה נוקבת, כמו באחד מפסקי המסתננים או בחוק הגיוס, עמדתו הייתה כלא הייתה. דבריו אינם מצוטטים בפסיקה ואינם נידונים באקדמיה, וצריך זיכרון טוב במיוחד לזכור שהוא היה נשיא עליון.
אם ימתינו השמרנים לנשיאותו החטופה של סולברג, זה יהיה מעט מדי ומאוחר מידי, גם בשבילו וגם בשבילנו. כפי שראינו רק לאחרונה, 30 שנות הבלגה להפיכה השיפוטית של ברק גרמו לכך שגייסות שלמים בכוחות הביטחון, מחיל האוויר ועד המוסד, כבר לא רואים עצמם כפופים להכרעת הריבון – הכנסת, ולממשלה המכהנת מתוקף אמון הכנסת. גם הרעיון המופרך שלבג"ץ סמכות לבטל חוקי יסוד, יקנה פה שורשים במהירות שיא.
אסתר חיות נאבקת על המורשת. במילייה הייחודי והרדיקלי שלה, החלטתה לפני שלוש שנים לכבד את תוצאות הבחירות ולאפשר לנתניהו להקים ממשלה (לאחר שכינסה דיון נטול סמכות של 11 שופטים בעניין) היא חטא בל יכופר. עכשיו חיות, בכוחנות אין קץ, מנסה לתקן את הרושם. והיא מכנסת בהליך חפוז דיון בזק, מצרפת עותרים מהשמאל כ"ידידי בית המשפט" (איך לעזאזל אדם טבע ודין קשורים לעתירה?) מקצרת הליכים ומקיימת את הדיון כאילו הוצא צו על תנאי, ולא מאפשרת לכנסת ולממשלה זמן הערכות מינימלי.
כאן ראוי לציין כי אסטרטגיית סולברג של דעת מיעוט מנומסת בדיונים עקרוניים (ויש דוגמאות לרוב), פשטה מזמן את הרגל. אין בכוחה להשפיע ולו במעט על כיוון הספינה. שופטי בית המשפט למדו להכיל את המרד. אם פעם ביריוני הגלימות סגרו את ערוץ 7 הביקורתי כלפיהם תוך ביטול חקיקה ראשית ברוב 9:0, היום הוא ייסגר ברוב של 8:1. זה לא באמת משנה.
לפני עשר שנים, גובש רוב בבית המשפט העליון של שישה נגד חמישה לביטול חוק האזרחות, חוק שמנע מבני משפחות פלסטינים של ערבים ישראלים, להתאזרח כאן בארץ. בעוד הקונצנזוס הציוני בכנסת, מימין ומשמאל, תמך ברוב גורף בחוק שהיה ונותר סכר מגן ביטחוני ודמוגרפי, בבית המשפט העליון על הרכבו הייחודי המצב התהפך.
אבל אז, שלושה שופטים סירבו לחתום על פסק הדין עד שאיילה פרוקצ'יה תגיע לגיל 70 ותפרוש מההרכב. יש רגליים לדבר שהם נהנו מתמיכה שקטה של דורית בייניש שרצתה מצד אחד לתמוך פומבית בביטול החוק לעיני חבריה באקדמיה המשפטית, ומצד שני לא להסתכסך עם הציבור הישראלי. בכל מקרה, שלושת השופטים לא חתמו, איילה פרוקצ'יה (שכעסה על כך מאוד) הוחלפה, וחוק האזרחות, ושמא מדינת ישראל, ניצלו על חודו של קול.
אסתר חיות צפויה להגיע לגיל 70 באמצע אוקטובר ולאחר מכן היא לא תוכל לשבת בדיונים. זו הסיבה שהיא החליטה שהדיון בעתירות הקריטיות בתולדות המדינה יתקיימו בהליך מזורז וכאילו הוצא צו על תנאי, כך שהיא תצטרך לקיים רק דיון אחד. פסקי דין יכולה חיות לכתוב במשך שלושה חודשים נוספים, כלומר עד אמצע ינואר. לפיכך, כל הכללים וכל הנהלים של דיונים עקרוניים בבגץ, הוכפפו על ידה להאדרת המורשת.
לגופה של פרוצדורה והליך הוגן, חיות משחקת משחק מכוער מאוד. לגופו של פסק דין, היא גוזרת לשבט את הזכויות הפוליטיות של אזרחי ישראל. נעם סולברג, דוד מינץ ויוסף אלרון ואולי גם שטיין ווילנר לא צריכים להשתתף במשחק הזה. הם צריכים לשאוב ממורשת שלושת השופטים שסירבו לתת לאיילה פרוקציה לבטל את חוק האזרחות. הם יכולים וצריכים, גם במחיר עימות חריף מאוד, לעכב את פסק הדין עד פרישתה של חיות. סולברג, אל תחתום.
