ההפיכה המשפטית צועדת בעוז, בפזיזות שמתחרה רק באנטי־דמוקרטיות שלה. אסתר חיות וחבר מרעיה מסרבים לתת לממשלה זמן להתכונן לדיונים שבהם עומדת על הפרק המתת החסד של הדמוקרטיה הישראלית, מפני שאצה להם הדרך למסמר "חוקה" של משטר אבסולוטי למדינת ישראל. בית המשפט עתיד להסיר מעצמו בחודש הקרוב – באופן לחלוטין לא חוקי – כל מגבלה שעוד נותרה לו, ולו רק למראית עין. ספר האזרחות הבא שיאשר משרד החינוך צריך להיקרא: "מאזרחים לנתינים".
קשה לחשוב על תקדים היסטורי דומה להפיכה משפטית שכזו. מהפכות לא אלימות ההיסטוריה מכירה; כזו הייתה למשל "המהפכה המהוללת" באנגליה ב־1689, שבה נמלט ג'יימס השני, המלך הקתולי האנגלי, לצרפת. האנגלים מאוד גאים במהפכה השקטה שלהם, ולפעמים שוכחים לציין שמי שהחליף את ג'יימס, ויליאם מאורנז' ההולנדי (בעלה של מארי, בתו של ג'יימס), איש מלחמה מנוסה ומוכשר, נחת באנגליה עם כוח של כ־20 אלף חיילים והחל להתקדם ללונדון. האיום בכוח הספיק כדי למנוע שפיכות דמים.
איום דומה נוכח בהפיכה בישראל, שבה ראשי זרועות הביטחון הלא נבחרים נשבעו אמונים – בניגוד לחוק המפורש ולעיקרון היסודי של כפיפות זרועות הביטחון לנבחרי הציבור, כמתחייב בכל המדינות הדמוקרטיות – לשליטה האבסולוטית החדשה, המולכת בחסד אלוהי "הדמוקרטיה המהותית", אסתר חיות, וחצר מלכותה הקרויה עדיין, כתוצאה מהרגל מיושן, "בית המשפט העליון".
השמאל זועק "פשיזם" כשהימין בשלטון, כי הוא יודע כיצד הוא חולם להשתמש בכוח השלטוני. כעת הוא מגשים את חלומו ומקים אוליגרכיה
מהפכה אנטי־דמוקרטית של אבסולוטיזם משפטי היא המצאה ישראלית, כמו כל הגדרות ה"דמוקרטיה המהותית" של השמאל. אבל היא צריכה לשמש תמרור אזהרה לעולם הדמוקרטי כולו. משום שזו לא מהפכה של אדם, אלא של מעמד. אין למהפכה הזו מנהיג, היא מובלת על ידי הבינוניות הבירוקרטית בהתגלמותה. ראשי מערכות ביטחון חלשים, אינטלקטואלים חסרי השכלה, שופטים שכופרים בשלטון החוק, ומוחים שטופי מוח.
עוצמת המרד נובעת מאיחוד השורות של פוליטיקאים שלוחי רסן, במיטב מסורת השמאל, עם ראשי הפקידות, ששולטים על כפתורי ההפעלה של המדינה הדמוקרטית. כוחם ניתן להם על ידי העם ולמענו, אבל הם הפכו אותו למנוף קידום עוצמתם האישית והמעמדית. אם יש בעולם הפרת אמונים, היא כאן.
על פי הסיפור, כשנכבשה לוד במלחמת העצמאות, שאלו הערבים את החיילים מה יעשו איתם. "מה שאתם הייתם עושים לנו לו הייתם מנצחים", נענו. תבהלה וייאוש אחזה בהם, והם פרצו בבכי מר. בדומה, שוב ושוב מתברר שנבואות הזעם של השמאל ביחס ל"פשיזם" הימני המאיים עלינו, מנותקות מכל מציאות אובייקטיבית אבל אחוזות היטב בתודעתו הסובייקטיבית.
השמאל זועק "פשיזם" כשהימין בשלטון, מפני שהוא יודע כיצד הוא, השמאל, חולם להשתמש בכוח השלטוני. כעת בתואנה של פעולת מנע מפני ה"פשיזם" הימני המאיים על הדמוקרטיה הישראלית – תואנה צינית שלקוחה הישר מן המדריכים להפיכות טוטליטריות – השמאל מגשים את חלומו שלו ומקים מדינה אוליגרכית. הגולם המדינתי קם על יוצרו, ומעמיד עלינו מעמד בירוקרטי לא נבחר, לא מוכשר, לא משכיל, לא ראוי ולא מוסרי.
בהערת אגב ראוי לציין שרק בישראל איבדה מנהיגות נבחרת את השלטון הדמוקרטי לדרג בירוקרטי בינוני שכזה – וזה בהחלט אומר משהו משמעותי וביקורתי מאוד על מנהיגות הימין, ועלינו, בוחריהם.
להפיכה המשטרית שבפתח אין מנהיג רשמי, אבל יש לה גורו רוחני. מנהיגה הנסתר הוא אבי "המהפכה החוקתית" הפרופ' אהרן ברק. השמאל תמיד זקוק לגורו שיקבץ סביבו כת חסידים אדוקה, וברק מקבל על עצמו, בפולניות מופגנת ונאנחת, את גורלו המר, להיות עמוד הענן שמוביל את המון השמאל ושירות המדינה לממש את מורשתו הטירנית.
ברק כבר לא צעיר, אבל כוחו עדיין במותניו לשם כתיבת מאמר חדש, ממש לפני הפסיקות הגורליות שלפנינו, כדי לנסוך על השופטים מקדושתו ולאפשר להם לפסול חוקי יסוד. שיטת הפעולה של ברק ותיקה: להעמיס על קוראיו פרטי פרטים של "דוקטרינות" שהוא ממציא בפסקנות, כך שהם שוקעים בחומר בלי להבין שמסביבם נבנות חומות של שעבוד.
למה נדרש ברק למאמר החדש? מפני שלו ולחסידיו יש בעיה. חוקי היסוד, שעליהם כוננה המהפכה החוקתית, הם קורבנות השלב הבא בהפיכה המתוכננת. אבל אם בית המשפט יכול לפסול חוקי יסוד, מקור הסמכות של "המהפכה החוקתית" – בעיקר חוק יסוד כבוד האדם וחירותו – מוטל כעת בספק.
ה"פתרון" של ברק הוא לטעון שחלקים ממגילת העצמאות הם בעלי מעמד חוקתי, והם מפנים זרקור לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שבעצם מהדהד אותם, ולכן מקבל מעמד סופר־דופר־על־חוקתי. וכל זה בשרלטנות הרגילה של "אני הגורו אקבע לכם אילו חלקים חשובים וחוקתיים במגילה, ומה רק הצהרתי ומשני".
ובכן, אין שום דבר במהלך הזה ששייך לז'אנר משפטי או חוקתי. מבחינת התוכן מדובר בספרות פנטזיה. מגילת העצמאות איננה מסמך חוקתי ולא התכוונה להיות כזו. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו לא מהדהד אותה ולא התכוון לכך. הקישורים שברק עושה והטענות שלו מופרכים כליל מכל בחינה היסטורית, משפטית וחוקתית.
אהרן ברק, שתמיד היה פוסט־מודרניסט בעל יחס מזלזל מופגן לאמת, הפך להיות יאיר לפיד משפטי. הוא פשוט אומר את מה שמועיל לו באותו רגע. לפיד עושה זאת בסיסמאות, ברק במלל ארכני, טרחני ומלא חשיבות עצמית, אבל לשניהם לא אכפת לבדות הבלים ולסתור את עצמם גם בדברים העקרוניים ביותר. מבחינת שניהם הכול כשר ומותר למען השגת כוח שלטוני.
כשירות לציבור, להלן מבחן פשוט, פטנט קל ויעיל לזיהוי שרלטנות חוקתית מהותית: מסמך שלא מופיעה בו המילה "חוקה" – איננו חוקה. כן, זה עד כדי כך פשוט, ובדיוק בגלל זה, כשרוצים לטשטש את תודעתם של המעריצים הנוהים אחרי החלילן מרחביה, נדרשים תילי תילים של מלל פסאודו־משפטי ופוסט־מודרני.
את אותה שרלטנות ובינוניות אפשר למצוא במסמך המופרך של היועמ"שית בהרב־מיארה לעניין ביטול עילת הסבירות. זהו עוד מרד של הבירוקרטיה נגד הדמוקרטיה, שמגובה באותה פטפטת פנטזיה שרלטנית וחסרת תוקף ואחיזה כלשהי במציאות. זה היה יכול להיות מצחיק, אם בסוף העלילות הבדיוניות הללו לא היה עומד איום משפטי ממשי מאוד לדמוקרטיה הישראלית.
