ראש הממשלה נתניהו נשאל השבוע בקפריסין אם שמונת החודשים האחרונים היו שווים לו ולמדינה. האם היה כדאי, תמורת רפורמה משפטית לא אפויה ושנויה במחלוקת, להכניס את החברה הישראלית למריבה שכמוה לא הייתה כאן שלושים שנה, מאז הסכמי אוסלו? האם היה שווה לפתוח את כל הפצעים, להציף את סוגיית השוויון בנטל, לבנות את תופעת הסרבנות המאיימת (שממנה נתניהו חושש יותר מכול), לגרום להגירה ממדינת ישראל, לפגוע בכלכלה, בהייטק, באקדמיה?
נתניהו לא ענה על השאלה. הוא הבטיח שימסור הצהרה בנושא הרפורמה, והסתמך כנראה על המגעים בבית הנשיא, שבינתיים התפרקו בקול רעש גדול. עצם הדיבור על הצהרה, מיתון תהליכים, מגעים ופשרה, מעיד כי ראש הממשלה כבר אינו מעוניין ברפורמה שקיבע שר המשפטים שלו יריב לוין, בנאום אומלל אחד בארבעה בינואר. נתניהו השתנה. אני זוכר אותו קשוח יותר, מאמץ טקסטים של לוין, בן־גביר וסמוטריץ' על עריצות בתי המשפט והפרת האיזונים המסוכנת לדעתו בדמוקרטיה הישראלית.
נתניהו לא רוצה יותר את הרפורמה, שכופה עליו הסברים והתנצלויות. ביום שני, בדרכו לארמון הנשיאות בניקוסיה לפגישה עם נשיא קפריסין וראש ממשלת יוון, קידמו אותו עשרות מפגינים ישראלים שצעקו "הגיע הזמן להוריד את הרודן". אני לא יודע אם גם בפגישות עם מארחיו נאלץ נתניהו לתת הרצאה אפולוגטית על תוכנית הרפורמה, שמדביקה לו תדמית של דיקטטור. מה שכן, בהצהרה המשולשת של המנהיגים הדגיש ראש הממשלה את העובדה שישראל, יוון וטורקיה הן מדינות דומות בעלות "תרבות דמוקרטית ים־תיכונית".
בעיני רוחו ראה נתניהו את סיום משבר הרפורמה, מה שיאפשר לו לחזור לעניינים המדיניים, להיפגש עם ביידן, ולקדם את השלום עם סעודיה
נתניהו נאחז כעת בכל דבר שיכול להציל אותו ואת המדינה. הבעיה היא שהוא עמוק מדי בבוץ, והחילוץ קשה. מתווה הנשיא שפורסם השבוע משקף את הסיפור העגום כולו. הנשיא הרצוג, שרואה איך ישראל קורסת, חיבר מסמך עם סעיפים שלפני כמה שבועות נתניהו לא היה מעלה על דעתו להסכים להם: עצירת החקיקה לשנה ורבע, וריכוך ביטול עילת הסבירות בחוק חדש. גם השינוי בהרכב הוועדה למינוי שופטים נועד להידחות.
אבל הפעם נתניהו קפץ על המציאה. הוא שאל את הנשיא אם בני גנץ יצטרף ליוזמה ונענה בחיוב. בעיני רוחו ראה את משבר הרפורמה בא אל סיומו, מה שיאפשר לו לחזור לטפל בעניינים המדיניים, להיפגש עם ביידן בלי משקולת על הרגליים, ולקדם את השלום ההיסטורי עם סעודיה. ראיתי את ראש הממשלה מקרוב באותם רגעים. נתניהו היה רגוע ונינוח, ופיזר חיוכים ומחוות גם כלפי העיתונאים שהוא רואה לרוב כגורם עוין. כאמור הוא אפילו הבטיח הצהרה המשמעותית על הרפורמה, שאת תוכנה שמר בסוד.
פרסומה המוקדם של היוזמה ביום שני בערב חשף את המציאות הקשה שבה אנחנו חיים. אין היום שום אפשרות לנהל משא ומתן בין תומכים ומתנגדים, ולכן אין סיכוי לפשרה. יו"ר המחנה הממלכתי גנץ פסל את מתווה הנשיא, שהיה בעצם כתב כניעה של נתניהו. גנץ רואה את נתניהו במצוקה גדולה, מדינית ופוליטית, ולא רוצה לזרוק לו חבל הצלה. נאומו ביום שלישי בערב היה מתקפה על המנהיגות והאמינות של נתניהו, ולא קריאה לשיתוף פעולה. לגנץ יש סיבות מצוינות לנקום בנתניהו על מה שעולל לו. הפעם הוא בחר להשפיל אותו בפומבי ולתבוע מהלכים חוקתיים מוקדמים בתמורה למשא ומתן כלשהו.
נתניהו, שכבר היה מוכן לתת כמעט הכול, נעצר על ידי משגיח הכשרות שלו, יריב לוין. במהלך המגעים עם הרצוג הבטיח נתניהו "אני אסתדר עם הקואליציה שלי". שר המשפטים הוכיח לו שהוא טועה. בשורה של ראיונות שהעניק במהלך יום שלישי קבר לוין את היוזמה כולה. בספרי ההיסטוריה עוד יכתבו על האיש הממושקף והקשוח, חסר הפשרות, בעל האידיאה פיקס, שהצליח לטלטל מדינה וחברה שלמה וקשר את עצמו בסבך של מחויבויות ונאמנויות לראש הממשלה. וכך נתניהו נראה פתאום חסר אונים גם מול הכוח הפוליטי שצובר לוין בליכוד בשנים האחרונות, רובו בזכות הקרבה אל ראש הממשלה. קצת מפתה לכתוב שהגולם קם על יוצרו, אבל לוין הוא פיקח ומתוחכם, בטח שלא גולם.
אז מה יהיה? לפני שלושה־ארבעה חודשים עוד אפשר היה להציל את העסק, למרות חוסר האמון המתגבר בין הצדדים. אני זוכר את ח"כ מאיר כהן מיש עתיד עומד על הדוכן בכנסת ומתחנן לכולם "שבו ודברו". יאיר לפיד, שהיום מחרים כל משא ומתן, היה מתון הרבה יותר, שלא לדבר על גנץ שעשה בינתיים קריירה מהדימוי הממלכתי והמפשר שבנה לעצמו. היום הכול הולך לכיוון ההפוך. מי שקובע הם המיליטנטים משני הצדדים, לוין, סמוטריץ' ובן־גביר מצד אחד, שקמה ברסלר ורועי נוימן מהצד השני.
כישלון מתווה הנשיא, בפעם השלישית, מגיע בימים שבהם המתח בין המערכת המשפטית למערכת הפוליטית בשיאו – לקראת הדיונים בבג"ץ על עילת הסבירות, על כינוס הוועדה למינוי שופטים ועל חוק הנבצרות. עם כל הצרות הממסדיות שיש כאן, הרפורמה הזו שוחקת גם את מעמד מוסד הנשיאות. לא ייתכן שנשיא המדינה, סמל לאומי מאחד ונטול פניות, יידחה וייכשל בכל מה שהוא מנסה לעשות. פעם חשבתי שאיום ממשי בהתפטרות מצד נשיא המדינה יזעזע את אמות הסיפים ויסלול את הדרך להסכם. היום שיניתי את דעתי. באווירת העליהום במדינה אף אחד לא נבהל ולא מתרגש, ועד מהרה יימצא לנשיא מחליף מהימין.
בסביבת נתניהו דיברו בימים האחרונים על מתווה חד־צדדי שיוצג לקראת נסיעתו לעצרת האו"ם בעוד כשבוע וחצי. הנשיא ביידן הוא לא גנץ או לפיד, ואולי הוא עשוי להתרשם ממאמצי נתניהו לוותר על הרפורמה ולהגיע לפתרון. אבל אצלנו זה כבר לא ישנה דבר. למזלנו חגי תשרי מגיעים, והם ירגיעו קצת את השטח. שנה טובה לכולם.
