תחילה גילוי נאות: כמו רבים אחרים, גם אני חשבתי לתומי במשך שנים שלמדינת ישראל יש אינטרסים ביטחוניים משמעותיים באריתריאה. לפחות מאז 2012. אבל מהומות השבת שעברה, שבהן הפכה תל־אביב לשדה קרב, יצרו שרשרת אירועים שהקפיצה ספקות רדומים בדיוק בעניין הזה. במיוחד בשאלה אם ישראל מחזיקה תחנת האזנה מודיעינית על ההר הגבוה באריתריאה, ועוקבת משם אחר תנועת אוניות בזירת ים סוף. הפער בין האופן הלקוי שבו מנהלת מדינת ישראל את עניני המסתננים מאריתריאה כבר יותר מעשור לבין חשיבות הנכסים האסטרטגיים שהיא לכאורה מחזיקה שם, רק מחזקת את התהיות בעניין. ואם מישהו עוד היה צריך חיזוק לכך שמה שעומד מאחורי הפטפטת על אינטרסים ביטחוניים עלומים הוא בעיקר אוויר חם, באה השבוע ההודעה הרשמית של משרד ההסברה של אריתריאה, ולפיה המוסד הישראלי עומד מאחורי המהומות האלימות בין מתנגדי המשטר באריתריאה לבין תומכיו – והוציאה את האוויר מהבלון.
הכול מתחיל ונגמר במיקומה של אריתריאה, מדינה קטנה וענייה שקרבתה לחופי ים סוף הופכת אותה לנקודה אסטרטגית נחשקת. ואכן, מאז הצהרת העצמאות של אריתריאה לפני 30 שנה, יכול היה מיקומה מול חופי סעודיה בואכה מצרי באב אל־מנדב להפוך אותה בקלות לבת־ברית קטנה אך חשובה של כל אחת מהמעצמות האזוריות והבינלאומיות. אולם לשליט אריתריאה איסאייס אפוורקי, איש קשה עורף בעל נטיות בדלניות, היו מאז ומתמיד השקפות אחרות לגמרי בעניין. פיתוח אריתריאה כבת חסות מעצמתית בהחלט לא נמנה עימן.
עם זאת, בשנים הראשונות לעצמאות אריתריאה הייתה לאיסאייס אפוורקי, האיש שהוביל את אריתריאה לעצמאות, נקודת חולשה למדינת ישראל. היסטורית, הוא הזדהה עם הנרטיב הסוציאליסטי והמאבק לקוממיות של מדינת ישראל הקטנה והצעירה.
ואלמלא הקשר המיוחד עם ישראל, ספק גדול אם אפוורקי היה מגיע בכלל לנקודה שבה הוא יכול להכריז על עצמאות אריתריאה. ב־1992, חודשים ספורים בלבד לפני הכרזת העצמאות, חלה אפוורקי במלריה קשה ונכנס לתרדמת. מי שהציל אותו היה אפרים סנה, אז ח"כ מטעם מפלגת העבודה שהיה עימו בקשרי ידידות וארגן את הטסתו לישראל. אפוורקי טופל בבית החולים תל השומר וחזר לאיתנו. כך שאלמלא הקשר הזה, ההיסטוריה הייתה נראית כנראה שונה מאוד.
מאז היו לישראל, וישנן, סיבות טובות לשמור על יחסי קרבה עם אריתריאה. בראשן מיקומה בים האדום, מול סעודיה ותימן, החולש על נתיבי המים לאילת, על הקשר לאוקיינוס ההודי ועל נתיבי השיט לאיראן. על פניו, כל אלה הופכים את הקשר בין ישראל לאריתריאה לנכס ביטחוני ראשון במעלה. וכאמור, בעשור האחרון פעם אחר פעם נטען בדיווחים זרים כי ישראל מחזיקה באריתריאה בסיסים צבאיים. מקור כל הפרסומים הוא בדו"ח מיוחד של חברת סטרטפור ולפיו לישראל יש תחנת האזנה מודיעינית על פסגתו המבודדת של הר אמבה סאווארה המתנשא לגובה 3,000 מטר מעל פני הים, ומעגנים חשאיים באיי דהלכּ בים סוף.
פרסומים קודמים טענו כי ישראל משתמשת במעגן שהוקם בעידן המלחמה הקרה בעבור ספינות של הצי הרוסי. ואכן, בצילומי לוויין של גוגל אפשר להבחין בכלי שיט בקצה האי לצידו של מסלול המראה קצר. אבל הדיווח על תחנת האזנה מודיעינית היה חידוש מוחלט. והאמת היא שמאז 2012 ועד היום, אף שדוח סטרטפור צוטט אלפי פעמים, לא היה שום אישוש נוסף לקיומה של התחנה. גם לא צילום לוויין צבאי או מסחרי אחד.
מה שכמובן מציף את השאלה, האם הדיווחים האלה בכלל אמיתיים. ואם לא, האם לישראל היה דווקא נוח שהדימוי הזה רץ במשך שנים בכל פרסום אפשרי. כי הרומן הראשוני עם אפוורקי היה הפכפך מאוד, ובתוך שנים ספורות הוא הפך מנכס לנטל. מאז הכרזת העצמאות של אריתריאה הוא שולט במדינה בלי מצרים – בלי בחירות ובלי עיתונות חופשית, ותוך פגיעה מתמשכת בזכויות אדם ואזרח. המצב אף החריף בעקבות מלחמת גבול עקובה מדם שפרצה בין אתיופיה לאריתריאה ב־1998, חמש שנים בלבד אחרי הכרזת העצמאות, שבה נהרגו 70 אלף איש. המלחמה עצמה הסתיימה אומנם כעבור שנתיים, אך מצב המלחמה בין שתי המדינות נמשך והכתיב את המציאות בעשרים השנים האחרונות. בעקבותיו החליט אפוורקי על גיוס חובה לצבא אריתריאה, שהפך לגיוס בכפייה. דו"ח של האו"ם קבע כי “ממשלת אריתריאה מבצעת באזרחיה פשעים נגד האנושות, בעיקר באמצעות מעצרים וגיוס כפוי לצבא, אשר בו נתונים מאות אלפים בתנאי עבדות וחשופים לעינויים ולהוצאות להורג".
אפוורקי דרש מישראל להחזיר את המסתננים, אך בהמשך סירב לקבלם מחשש למהומות פנימיות. היחסים הלכו והידרדרו, אולם ההילה הביטחונית סביב הקשרים הסודיים בין המדינות המשיכה להצית את הדמיון
בעקבות כך החלה נטישה המונית של אזרחי אריתריאה את מולדתם. ראשוני האריתריאים הגיעו לישראל לפני יותר מעשור. הטפטוף הפך לשיטפון, וישראל הפכה ליעד להגירה המונית. השבר הגדול נוצר כבר בשלבים הראשונים של גל ההגירה. אפוורקי דרש אז ממדינת ישראל להחזיר לאריתריאה את המסתננים לשטחה. ישראל לא יכלה להיענות לדרישה בגלל מגבלות החוק הבינלאומי. בהמשך, שינה אפוורקי את טעמו וסירב לקבל אותם בחזרה, מתוך הנחה ששובם עלול לעורר מהומות פנימיות. מאותו שלב היחסים רק הלכו והידרדרו. אולם ההילה הביטחונית סביב הקשרים הסודיים בין ישראל לאריתריאה המשיכה להצית את הדמיון, כולל זה של המורדים החות'ים בתימן שלפני שש שנים איימו לשלוח טילים לעבר "בסיסיה החשאיים של ישראל באריתריאה".
בדד אלך
נכון להיום, היחסים בין ישראל לאריתריאה נמצאים בתחתית הסולם. הגם שבין שתי המדינות קיימים לכאורה יחסים דיפלומטיים, שגרירות ישראל באסמרה אינה מאוישת מאז 2018. ישראל אומנם ייעדה שגריר לאסמרה, את אסמאעיל חאלדי, הדיפלומט הבדואי הראשון, אולם באריתריאה סירבו לאשרו. הקורונה הנחיתה את המכה האחרונה על היחסים. ב־2020 נסגרה השגרירות סופית ומאז היא עומדת בשיממונה. האופן שבו מתנהלת הממשלה בטיפול במהומות השבוע שעבר בדרום תל־אביב כנראה יעמיק עוד את הבור שנפער בין המדינות. הוא גם לא יפתור שום בעיה. מעצר מנהלי וגירוש של כמה עשרות או אפילו מאות תומכי משטר לא יפתרו את בעיית המסתננים. הוא יוסיף שמן למדורה.
ועם כל הביקורת על אפוורקי, רודן אכזר שיצר מציאות בלתי נסבלת בארצו, אי אפשר להימלט מהעובדה שהוא הצליח לנווט במים סוערים בשנים האחרונות. למרות קרבתה של אריתריאה לכמה וכמה מוקדי סכסוך פעילים בתימן, אתיופיה וסומליה, אי־היציבות האזורית נותרה מחוץ לגבולותיו. העיקרון המוביל של אפוורקי בעניין הזה הוא סוד כוחו אבל גם מוקד הבעיה. הוא מטפח כל השנים סוג של בדלנות במסגרת שאיפתו לבנות לאום אריתריאי חדש שאינו מבוסס על קבוצות אתניות ושבטיות. אולם דרכו להוביל את התהליך הזה שנעשה בכפייה מכריחה אותו לצמצם את יחסי החוץ של אריתריאה למינימום כדי למנוע התערבות זרה של המעצמות. מכיוון שכך הוא גם נמנע בשנים האחרונות מהצטרפות ליוזמות אזוריות, בהן יוזמת "החגורה והדרך" הסינית, ברית ים סוף מבית היוצר של יורש העצר הסעודי, וכמובן הסכמי אברהם.
בראייה קדימה, השפל שבו נתונים כרגע יחסי ישראל ואריתריאה הוא תקלה קשה, כזו שתוכל להשתנות אם וכאשר יעבור שלטונו של אפוורקי מן העולם. אבל ישראל אינה צריכה ואינה יכולה להמתין עד אז עם המטלה המורכבת הזו. המאבקים המוכרים עד כה התמקדו בשליטה בנמלי ג'יבוטי וסומליה. אבל התחרות הגלובלית על נוכחות והשפעה במרחב ים סוף הולכת וגוברת. מה שממצב כבר עתה את אריתריאה כיעד לוהט לקראת תחרות עתידית בין ארה"ב, סין, מדינות המפרץ, איראן וגם הודו, פקיסטן ויפן כמי ששואפות לקנות אחיזה בשטחה.
אפוורקי כבר בן 77, וכנראה לא בריא במיוחד. היו באחרונה דיווחים על טיפולים שהוא מקבל בבית חולים באבו־דאבי. לפני שלוש שנים לקה ככל הנראה בשבץ מוחי קל, והחלים ממנו בטיפול מסור בסעודיה. בנו אברהם אפוורקי, מיועד ככל הנראה לרשת אותו, אולם סיכוייו של הבן לאחד את השורות באריתריאה אינם גדולים, ולא מעט קבוצות יקראו תיגר על שלטונו, כולל תנועות לאומיות טיגריניות מחד גיסא והאחים המוסלמים מאידך גיסא.
לישראל דווקא היו ועדיין יש אופציות לא רעות לבנות קשרים מנהיגותיים עם הקבוצות השונות באריתריאה. באופן לא מפתיע, אחדים מהם נמצאים ממש כאן. אבל בממשלת ישראל ראו עד כה את הקהילייה האריתריאית דרך הפריזמה הצרה של בעיית המסתננים, ולא את הפוטנציאל שראוי לטפח ונמצא ממש מתחת לאף. לא חיפשו את האנשים הנכונים שאפשר להקנות להם השכלה רחבה וקשרים, שיאפשרו בבוא היום לבנות עליהם וליצור קשרים אסטרטגיים עמוקים. ממש כפי שמדינת ישראל ידעה לעשות בשנות ה־60 עם מדינות אחרות באפריקה. לא מאוחר לשנות כיוון.
