מטבעם, אנשי ייקוב הדין את ההר דורשים הכול כאן ועכשיו וקשוח ועד הסוף. לא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית, הדתית או החברתית הם באים – הם לא נכונים לפשרות, ומקפידים בקנאות לאטום אוזניים מחשש הידברות. אלה מכריזים ששום נסיגה מהרפורמה המשפטית לא תספק אותם ולא תוריד את להבות המחאה; אלה מתעקשים ללכת עם הרפורמה עד הסוף, לא להיכנע ללחץ ולא להתרגש משום איום; אלה ואלה משאירים את מעגלי השיח לחבר'ה החלשים, למאדירים את אהרן הכוהן על פני תפיסתו של האח הנבחר; אלה ואלה שוכחים שבסופו של יום, האיש וההר נדרשו ללב וללשון של האח הבכור, משכין השלום ורודפהו.
בין שלל סעיפי הסכסוך הפנים־ישראלי של העת החדשה, בולטת בבולטותה סוגיית היועצת המשפטית לממשלה. קרב האגרופים האינטנסיבי בין עורכת הדין גלי בהרב־מיארה לבין השר יריב לוין החל מיד בתום ההכרזה שלו על הרפורמה המשפטית, כשהמבוגרת האחראית בעיני הציבור המוחה בחרה – כמקובל בדור המבול התקשורתי שלנו – להגיב מעל דוכן נואמים, ולא חלילה בחדרי עבודה פנים־משרדיים. עשרה צעדים ורבע מפרידים בין לשכתו של שר המשפטים לזו של היועצת המשפטית, ולרשות השניים וצוותיהם עומדים חדר מדרגות, מעליות ומסדרון משותפים. בכל זאת, את העימות ביניהם הם מעדיפים לערוך באמצעות צד שלישי: הצד שלנו.
מטבע הדברים, האפשרות לפטר את בהרב־מיארה ולהחליפה בגורם משפטי ידידותי יותר לשר, עולה לדיון פעם אחר פעם. צעד כזה ללא ספק ייקוב את ההר, וחזקה על חוקי הטבע שסלעי ההר ינחתו על ראשי החברה הישראלית כולה. הכאוס שצפוי בעקבות זאת יהיה בסדר גודל שייתכן שאין ממנו חזרה. ראוי לאנשי ייקוב הדין לזוז הפעם הצידה, ולהניח לאנשי השלום למצוא תיקון בכל דרך אפשרית. אבל זה בהחלט לא אומר שהם לא צודקים, וזה בהחלט לא מנקה את היועמ"שית מאחריות.
משחקי כיפוף ידיים בין שרים ומנכ"לים לבין יועצים משפטיים הם חלק מהעבודה הסדירה בכל משרד ממשלתי, ואין שום שלטון שיכול להימנע מהם. בדומה לעורך לשון שקובע גבולות לכותב ולסופר, יהא בכיר ככל שיהא, כך היועץ המשפטי נדרש להבהיר לשר את חוקי המשחק ומגבלות החקיקה, כמי שבקי בפרטים. גם בממשלה זו מתקיימים כמה וכמה עימותים כאלה, ובכל זאת הם נשמרים מתחת לרדאר, ובסופו של דבר נחתמים בלחיצת ידיים. מטבע הסוגיה המשפטית העומדת לפתחנו, ונוכח העובדה שגם מעמדם של היועצים המשפטיים מוטל פה על הכף, מובן לגמרי שרחוב צלאח א־דין לא סובל כרגע משעמום יתר, אולם בניגוד למה שאוהבים להדגיש פה, השר לוין אינו נושא באחריות לבדו.
שעה שכל הזרקורים מופנים להטרלות היומיות מצד חברי הממשלה, נראה שהביקורת הציבורית סובלת מעיוורון חלקי בכל הנוגע לשפיכת הנפט מצד היועמ"שית. בהרב־מיארה הפכה ממינוי בכיר בסקטור הציבורי לאושיה ולסמל, כזה שזוכה ליחס של רוק סטאר ואפילו נהנה קצת יותר מדי ממעמדו. זה התחיל בדצמבר אשתקד, עוד לפני נאום לוין, כשהיועצת התריעה שישראל "תישאר דמוקרטיה רק בשם אך לא במהות", וכמו הכתיבה לראשי המחאה שעוד הייתה בחיתוליה את נוסח השילוט שילווה את הכאוס המתוכנן. זה המשיך כאמור בתגובה פומבית לנאום לוין, שנוסחה ונמסרה בארומה של יריב פוליטי; וזה הגיע לשיאו כשבהרב־מיארה ביקשה מבג"ץ לפסול את ביטול עילת הסבירות. מתברר שלבית המשפט אין די עוזרים משפטיים ויועצים משלו, וכדי להכריע הוא זקוק לגושפנקה מצד מי שאמורה ללוות בדין את האינטרסים של הממשלה דווקא.
אחריות לשנה אחת
כמו היועמ"שית גם ראש האופוזיציה נותר נקי מביקורת ציבורית. באולפנים וברשתות מבהירים שכך ראוי, שכן הביקורת מופנית תמיד למי שמכהן בראשות הממשלה. האופוזיציה תפקידה למחות ולהצביע על כשלי השלטון, ומה אנחנו יכולים לרצות ממנה?
אז הנה מה שאנחנו רוצים ממנה: אחריות. כמעט שכחנו, אבל עוד לא עברה שנה מאז חתם ראש הממשלה קצר־המועד יאיר לפיד על הסכם הגבול הימי עם לבנון, שעל הדרך מעניק לה את הזכויות על מאגרי גז בשטח שישראל ויתרה עליו. לא ברור איפה הייתה אז היועצת המשפטית לממשלה, ומה קרה לזמבורות ולאגרופי המחאה שעה שלפיד ביצע מחטף נטול רוב משמעותי בכנסת, וקבע עובדות בלתי הפיכות, כדרכו של השמאל הישראלי.
לפיד ידע כבר אז שהוא לא יעמוד בראש החגיגות במלאת שנה להסכם המדובר. הוא קרא סקרים, חש את הלך הרוח הציבורי, והבין היטב את סיכוייו להפסיד בבחירות. זה לא הפריע לו להחליט, חמישה ימים בלבד לפני פתיחת הקלפיות, על נסיגה ימית חד־צדדית שדורשת הסכמה רחבה בכנסת – צעד שלפי כל קנה מידה נורמטיבי היה מסומן כקץ הדמוקרטיה. אבל הדמוקרטיה, מתברר, מגיעה לחוף התאבדותה רק כשמחנה הימין בשלטון. הענק הזה נדרש לאיזונים ובלמים רק מול מהלך מבית היוצר של המחנה הלאומי. לפיד חמק מביקורת על ההסכם, הוא לא נחשד חלילה במדיניות בחירות, ועל הדרך קצף על האופוזיציה דאז. "רק שיקולים פוליטיים חסרי אחריות מובילים אותך", קרא בתגובה למחאה שהביע נתניהו. "אנחנו נמשיך לדאוג לאינטרסים המדיניים, הביטחוניים והכלכליים של מדינת ישראל באחריות ובממלכתיות". ובכן, האחריות והממלכתיות ירדו מסדר היום ברגע שיש עתיד החלה את מצעד הקריאות "בושה, בושה, בושה". הח"כים של המפלגה טיפסו על שולחנות בכנסת, היו הסניף המקומי של המחאה בגבעת רם, וניערו מעליהם כל מראית עין של מבוגר אחראי. שנת ממשלת לפיד־בנט הייתה רצופת קריאות נגד האופוזיציה חסרת האחריות בראשות נתניהו. שנת ממשלת נתניהו רצופה בחציית קווי מחאה מצד האופוזיציה, שפתאום לא מבינה מה לה ולאחריות לאומית.
הביטול האוטומטי כלפי כל ניסיון להגיע לכדי פשרה, מעיד ששני הצדדים אימצו את שיטת להיות או לחדול בגרסתה הקיצונית ביותר: צד אחד יהיה, צד שני יחדל. רק שכרגע אין צד שמתנדב לאמץ את האופציה השנייה. לופ ההתנגחות הפוליטית, נטול הפשרות והנכונות להידברות אמת, לא מצליח להציל כבודה של כנסת ישראל, ולא את זה של מערכת המשפט. לממשלה יש חלק בזה, אבל גם לאופוזיציה ולזרוע הלוחמת שלה בתוככי צלאח א־דין.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
